פרשת בהר

כיצד אפשר לחיות ברוגע עם הכישלונות והטעויות שמסובבות את חיינו, כאשר החיים מלאים בהחלטות ותמיד יש אפשרות שנטעה ונכשל? כמו כן כיצד נגיע לרוגע ולשלוות הנפש כאשר בדיעבד אנו מגלים שאכן טעינו? אותן שאלות צפות ועולות בזוגיות, בחינוך הילדים ובכל תחומי החיים. בזוגיות- מצב שבו שני אנשים בעלי דעות וגישות שונות, עם רצונות מנוגדים ועולם רגשות משלו.

ראשית עלינו ללמוד תקשורת תומכת שניתן לגשר בין העמדות השונות על מנת לקבל את האחר השונה ולחיות בשיתוף מלא ולמעשה זה הבסיס הראשוני שבו מתאפשר לחיות בשלום. רצוי להגיע להבנה שאם אנו מעוניינים לחיות יחדיו בהרמוניה ובשלום, עלינו להשלים עם אופיו ורצונותיו של האחר, בלי לשבור את הכלים גם כאשר לא נהג כהלכה ולא עמד בהבטחותיו ולא מילא את הציפיות.

מה שחשוב להסתכל תמיד קדימה ולהשלים עם העבר מתוך הבנה והכלה ושבירת המידות, וזה משתנה מאחד לשני ע"פ רמת האמונה שרכש לו, עם תפילה והתמדה זוכים. כאשר אנו בוחרים דרך פעולה מסוימת, עלינו לקחת בחשבון שלא תמיד נצליח, ובעיקר להתגבר על כל הדחפים והרצונות המנוגדים השוכנים בחלקי נפשנו ולא תמיד נראה מראש את האמת לאמיתה. סביר להניח שנעשה בדרך שגיאות לא קטנות בבחינת-"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" [גיטין מג' א'].

גם בנושאים רוחניים עלינו ללמוד כיצד לחיות בשלום עם עצמנו למרות הכישלונות ולא להיות מיוסרים ללא הרף, על כל דבר שרצינו לנהוג באופן מסוים ואפילו אם לא נהגנו כהוגן. זה לא סותר שכל אחד צריך לעשות חשבון נפש כדי לתקן את הטעון תיקון, אולם אין שום תועלת בשקיעה במחשבות נוגות, בשיברון לב ובהצפת רגשות אשם ובייסורי מצפון, מפני שאלו גורמים לדיכוי ולשיברון הנפש וזו רק עצת הייצר.

מובא בבעל שם טוב הקדוש- שהיצר הרע אינו מעוניין בעשיית העבירה, כמו ביאוש הנולד ממנה. עלינו לעשות שלום בית פנימי וללמוד לחיות בשלום עם עצמנו על אף הטעויות ולהמשיך הלאה בשמחה בעבודת הבורא יתברך ולהתקדם בחיים בשמחה ובאמונה שזה רצון השם. ע"פ הפנימיות העתיד בבחירתנו והעבר אינו בשליטתנו, אלא כך גזרה חוכמתו יתברך [כמובא ברבינו הלשם זצוק"ל].

בענין מה שכתוב-"חטאתי לנגדי תמיד וכ'ו", הכוונה שלא נשכח את החטאים שעברנו כדי שלא נחזור עליהם חלילה. אולם אין מצוה להרגיש מיוסרים ושקועים בהם כי זה לא רצון הבורא ית'.כללו של דבר אם נייסר את עצמנו יתר על המידה על שגיאות שעשינו ונרגיש שבורים ורצוצים ולא נתפקד כהלכה בעניינים הרוחניים והגשמיים, זו היא עצת היצר.

מובן שיש להתייעץ לפני כל החלטה בדעת תורה, אולם אם נחליט לחיות בחרדה תמידית מחשש טעויות מהחלטות, אנו נסבול קשות וחיינו אינם חיים. כיצד פועלים שלושת חלקי הנפש בקרבנו ונתמקד בתפקיד המצפון שלמעשה הוא נשוא ענייננו. מאחר שתפקידו של המצפון דומה בחלקו להורה או למחנך שתפקידו לחנך ולהדריך את הילד ללכת בדרך הישר, הבה נבדוק מהו בעצם תפקידו של המחנך. כל בר דעת מבין שעיקר עבודת החינוך להדריך את הילד כיצד להתגבר על יצריו ולתקן את מעשיו.

כדי להצליח במשימה לא פשוטה זו, המחנך צריך מידה רבה של סבלנות, הכלה והבנה בנפש הילד, על מנת לעורר את ליבו לעבודתו יתברך, ולהעניק לו כלים טובים כדי להתגבר על מידותיו ויצריו. אולם כדי שהילד לא ייחלש וייפול חלילה ליאוש מפאת כישלונות חוזרים ונשנים שאין ביכולתו להתגבר עליהם, יתמקד המחנך בהתנהגותו הטובה, לשבח את הילד בכל הזדמנות ולעודדו על כל מאמץ והשקעה ולא יהיה ממוקד בכישלונותיו.

כך יכיר הילד בכישרונותיו וילמד להעריך את מעלותיו החיוביות ויתאמץ להשתפר ולהצליח יותר. זה לא סותר שהמחנך צריך להאיר לילד על טעויותיו ולהעמידו על חומרת מעשיו, אולם בגישה של-"הוכח לחכם ויאהבך", מתוך הבנה, הכלה וחיבה כאמור. פעמים צריך לגעור בילד ולהענישו, אולם המחנך יעשה זאת מתוך- "שההכרח לא יגונה", אבל לא כשיטה וגישה עקרונית.

כאשר המחנך מצויד במידה מרובה של סבלנות, יוכל להתקדם בתפקידו ולהעלות את הילד על דרך המלך ולהדריכו כיצד להתמודד בלימודים ובפיתולי החיים הסבוכים. אחד הדברים שהמחנך חייב להיות זהיר, שלא להיות קפדן כפי שהורו חז"ל- לא הקפדן מלמד"[אבות ב' ה']. מחנך שמקפיד וכועס על כל עניין שהילד אינו עושה כשורה ועסוק במתיחת בקורת תמידית, מרסק את נפש הילד ובסוף יפילו לזרועות היאוש ויגרום לו לפתח גועל וסלידה ממנו, מהלימוד ומהחיים.

חמור מזה- כאשר יש מלמד שמעבר לקפדנותו, "זוכר הנשכחות",לא סולח ולא שוכח דבר. יצוין-מחנך שמשפיל את הילד שוב ושוב על כל טעות קטנה שעושה, הרי הוא רוצח אכזרי לכל דבר. הוא לא רק רוצח גופות אלא נפשות, ואם המחבלים בעזה הרגו גופות הוא הורג נשמות וקשה עוונו מנשוא. הוא גם עשוי להרוס ולפצוע קשות את נפש הילד ולגרום לו נזקים גדולים ובלתי הפיכים שילוו אותו כל החיים ולדורי דורות מבחינת העתק הדבק, [והריני עד למקרים כאלו].

כל מה שנכתב לגבי המחנך נכון גם לגבי ההורים. לאחר הקדמה יקרה זו נסביר את תפקיד מצפון האדם. תפקידו של המצפון להזהיר ולהתריע מפני דברים אסורים ומעורר אותנו ללכת בדרך הנכונה. הוא מיסב את תשומת לבנו על טעויות ושגגות שעשינו, ומאפשר לנו לתקן אותם ולהימנע מלחזור עליהם. אולם אין תפקידו של המצפון לייסר ולהשפיל אותנו ולהוכיח לנו עד כמה אנו חסרים ובלתי מוצלחים.

ודאי שאין גם שום תועלת בכך שהמצפון יכה בנו ללא הרף ויזכיר לנו כל חטא וטעות ויציף אותנו ברגשות אשם תמידיים. מצפון שנעשה לשופט וקפדן, וכל עת דן וגוזר את דיננו לשבט ומייסר אותנו על קלה כבחמורה, על טעות ועל שגגה כאילו מדובר בדיני נפשות, והופך לנו כל עניין לשאלה של- "חיים ומוות", הרי הוא מעל בתפקידו.

במקום להועיל לנו לשפר את מעשינו, הוא גורם לנו להרגיש רע עם עצמנו, לחוש מוכים וחבולים, מושפלים ומדוכאים ולשקוע בים היאוש, ובזה וודאי פגם בתפקידו. הבה נתבונן לרגע מה מתרחש בנפש הילד שחי בצל ביקורת קפדנית ובלתי סלחנית מהוריו או ממחנכיו, שעל כל צעד ושעל מעירים לו ומציקים לו בטענות ודרישות- מדוע עושה כך או אחרת? מדוע ראשו נטוי שמאלה או ימינה? מדוע פיו פתוח או סגור? מדוע הולך כך או אחרת ועוד..

גם אם מדובר בילד חכם ובעל אופי חזק שמבין שדבר מה משובש ומעוות בגישה של הוריו ומחנכיו, אין ספק שיושפע לרעה מהוריו ומחנכיו הביקורתיים כפי שהסברנו. מטבע הדברים הילד יהיה תמיד לחוץ וטרוד לדעת האם נהג כשורה או לא, בטחונו יתערער והערכתו העצמית תתרסק ובסופו של דבר לא יהיה בטוח בשום דבר ויחשוש תמיד שמשהו אצלו אינו כשורה ובסוף ייהרס כליל!! בדומה לזה פועלת הפרעת הכפייתיות.

מצב שבו מצפון האדם השתבש ונהפך למטרד שמציק לו בלי הרף כדוגמת אזעקה מקולקלת, שבמקום למלא את תפקידה כראוי ולהתריע מפני זרים, מתפרצת בשאגות וביללות שווא ללא סיבה נראית לעין ומעירה את הישנים בשל כל רוח מצויה שנושבת בחוץ. כך המצפון "המקולקל", מתריע והופך עולמות עבור כל טעות שספק אם האדם עשה. פעמים מתמקד בנושא מסוים או בפרט שולי ומתייחס אליו כאל דבר חשוב, מהותי ומרכזי, מנדנד, מתריע ואינו נותן מנוחה לאדם.

במצב של כפייתיות לא רק המצפון השתבש ואיבד פרופורציה, אלא גם המנגנון המחשבתי שאמור להתריע או להרגיע אותנו בכל מה שקשור לעשיה אחראית ולביטחון מכל היבט שהוא, השתבש. זה עשוי לבוא לידי ביטוי במגוון רחב של דברים ותמיד זה יהיה בצורה של חרדה קשה שמשהו אינו תקין ושדבר רע עלול לקרות עקב כך.

אילו בטחון העצמי היה חזק מספיק כדי להבין שהמצפון או המנגנון הפנימי שאמור לדאוג לבטחוננו איבד כיוון, מתריע ומייסר יתר על המידה ללא שום פרופורציה לחומרת המעשה, היה נאבק בו ומנסה להתעלם ממנו ולנער אותו מעליו. אולם מאחר שבדרך כלל רוב בני האדם חלשים ומעוניינים להיות בסדר עם כולם ולעשות את רצון השם ית', לכן אינם מסוגלים לעמוד מול גערת המנגנון הפנימי שהשתבש ואיבד כיוון, לכן נכנעים ונשמעים לקולו, גם כאשר הוא מתריע מפני כל דבר של מה בכך ומצייר להם כדבר איום ונורא.

התוצאה-ערעור קשה בשלוות הנפש והפרה מוחלטת בשלום הבית הפנימי. אדם זה מצוי בחרדה תמידית שדבר מה משובש בו, חסר ומקולקל. מוצף בהרגשה רעה בשל דברים שעשה בעבר, מתקשה לקבל החלטות ולהכריע בנוגע לעתיד ואפילו בנושאים פעוטי ערך. החרדה שמא יטעה ויסכן את עצמו או אחרים, מכרסמת בתוכו ומרתיעה אותו מלקבל החלטות. אם בכל זאת ירהיב עוז ויחליט ולעשות דבר מסוים, מיד יוצף ברגשות אשם ובתחושה איומה שאולי טעה ויתקשה לסלוח לעצמו על הנעשה.

כך צוברת הכפיתיות עוצמה וכח והלחץ הפנימי הולך וגובר, ובא לידי ביטוי בדחף פנימי עז בלתי נשלט, לעשות דברים בניגוד לרצון מתוך הרגשת כפיה של אין ברירה. זה קורה בדיוק כאשר המצפון השתבש ומייסר את האדם שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה וצועק עליו- "איך נהגת שלא כהלכה"? ולאחר מכן דוחק בו ללא רחם לתקן את אשר עיוות ע"פ פרי דמיונו.

גם כאשר מנגנון המחשבתי השתבש, הוא אינו נותן מנוח לאדם ומתריע לו מפני כל סכנה שמתקרבת למרות שהסיכוי שאכן תתרחש רחוק או אף בלתי סביר. כאשר לא מטפלים כראוי ובזמן, הלחץ מתחזק וגובר בליווי חרדות, עד לרמה בלתי נסבלת, והאדם מרגיש שאין לו ברירה אלא להיכנע לדחפים כדי לתקן את הטעון תיקון ע"פ דמיונו, על מנת להרגיע את המצוקה הפנימית שמייסרת אותו, מכאיבה לו ומכניעה אותו תחת הסבל של הכפייתיות האובססיבית.

מאחר שמדובר במנגנון פנימי שהשתבש ויצא מכלל שליטה, הוא עשוי להתבטא בדברים שונים ומגוונים גם בעניינים שאין בהם ממש, כאשר הצד השווה שבכולם-דחף פנימי לעשות מעשה על מנת להרגיע את קול הרגש המצפוני שלא נותן מנוח. מבחינה מקצועית הדחפים הכפייתיים נובעים כשיש ברקע חרדות שמנסים להרגיע באמצעות המעשים.

הדחפים עשויים להופיע גם מפאת הרגלים שונים שקשה לשלוט ולפרוש מהם, ויתכנו בהחלט גם בלי רקע של חרדה, או מפני פגיעות רגשיות מהילדות שלא טופלו בזמן. הרגלים לא עומדים בהגדרה של הפרעה כפייתית, אולם הם מטרידים ובלתי נשלטים, לכן הטיפול בהם שווה להפרעה כפייתית, אולם הטיפול קל יחסי. עצתי-בחרדה הקשורה לעניינים רוחניים, לזרוק את השכל ולהיוועץ עם דעת תורה ולהאמין שהכל לטובה והלחץ ירד [חלק מהדברים מספר אפשר לצאת מזה], שבת שלום ומבורך.

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל מעבדכם ומוקירכם יעקב אליהו!!

תקשורת

הזמנים שמעלים בנו רגשות שליליים מן העבר, דווקא ברגעים טובים של חיבור ואהבה. כאשר אנו מרגישים אוהבים ומאוהבים, גואים ועולים אותם רגשות שליליים של העבר להישלח החוצה, כדי שנתרפא מהכאב.

עומק העניין

בזמנים הללו אנו מודעים יותר לעצמנו, לכן אנו מקבלים אומץ ובטחון לחשוף את אותם רגשות כאובים של העבר אשר דחקנו במשך שנים וכעת קיבלנו את האומץ והתעוזה להוציאם החוצה. זהו תהליך טבעי ואין להיבהל ממנו, אולם התוצאה: א. תגובתנו קשוחה וחריפה ולא קשורה למצב. ב. השלכת אשמה כלפי בן/ת זוגנו כאשר תשעים אחוז מכאבנו קשור לעבר ומושלך ישירות על ההווה. ג.

בן זוגנו אינו מסוגל להבין, להכיל ולקבל מצבים של תגובות רגשיות מושהות שמגיחים החוצה בעוצמה ובתגובה חריפה. ד. בן הזוג חש מואשם וקורבן במצב. ישנה עוד סיבה עמוקה נוספת להוצאת רגשות מושהות, והיא על עצם השגת מבוקשנו. נקדים- במסגרת עבודתי אני נתקל בתופעה מעניינת- כאשר אחד מבן הזוג גילה נכונות לעשות שינויים לטובת בן/ת זוגו, הצד הפגוע לפתע נעשה קר, אדיש ומזלזל במאמציו, תופעה שלא היתה קודם לכן.

הפלא הגדול שאותו צד שסבל במשך שנים מייחס מזולזל ומשפיל מבן/ת זוגו, המתין בסבלנות ע"י תפילות ובכיות על מנת לעוררו לשינוי, וכשסוף סוף תפילותיו התגשמו וזכה לקבל תמיכה, הערכה וכ'ו, נעשה אדיש וקר כלפיו וברוב המקרים פוגע ומשפיל אותו, מה שלא עשה כן בשנים עברו. עומק העניין- כאשר אחד מבן הזוג מחליט לעשות שינוים לטובת בן זוגו, עולים וגואים ללא שליטה לצד הפגוע אותם פגיעות ורגשות כאובים של העבר על מנת להירפא ולהישלח החוצה.

הוא פשוט מרגיש בטוח עם בן זוגו ומקבל אומץ לשחרר את כל כאביו כדי להשתחרר מהם. מי שאינו מודע לסוד יקר זה- מפרש את בן/ת זוגו באופן מוטעה, וחושב כאילו שהוא מעוניין לנקום בו על אותם שנים שסבל בגינו ומגיע למסקנה מוטעית שהיה מעדיף להישאר עם כל מגרעותיו בלי לעשות שינוי כדי לא לקבל רעה תחת טובה. בעיקר כשבעבר התנהג בצורה בלתי הולמת כלפי בן זוגו וקיבל בתמורה יחס והערכה טובה.

מובן שאין כוונה לצד הפגוע להעניש את הצד הפוגע על השתפרותו ובוודאי לא לנקום בו על העבר, אלא הוצאת כאבים עמוקים מושהים במשך שנים, שקיבלו כעת את האומץ לצאת ומבקשים רשות להירפא. יתרה מכך- ככל שמערכת היחסים משתפרת- בהערכה, חיבור, יחס, חום ואהבה, רגשות מושהים עמוקים עולים על פני השטח. כגון: בושה, פחד, הזנחה, נטישה, אלימות נפשית, פיזית, מילולית וכ'ו.

מאחר וקיים בנו פחד להוציאם בגלוי ובעיקר שאין אנו מסוגלים להתמודד עם רגשות מעין אלו בזמני לחץ וכעס, אנו נעשים מקובעים רגשית בתוך עצמנו ונשארים תקועים איתם ללא מוצא. גם כשאנו מוציאים אותם בזמנים טובים או בעתות שבן זוגנו מחליט לעשות שינוי לטובה עבורנו, אנו משליכים אותם מתוך חוסר שליטה עליו והקשה מכל, שמשליכים עליו את כל תסכולנו כשתשעים אחוז מכאבנו קשור לעבר וכעת מושלך עליו.

ע"י שיתוף, הבנה ותמיכה בבן זוגנו בעתות מעין אלו, כמו להבין את מצוקתו וכאבו שהיה שרוי בזמנים ההם, כך תלך ותגבר יכולתינו להכילו ולשחררו ממצוקותיו. כמו כן- ע"י שנקבל על עצמנו אחריות חלקית במצבו, יהיה לנו כלים יותר להכילו ולקבלו כפי שהנו. במידה ואנו פוחדים או מתביישים לחשוף רגשות בפני בן/ת זוגנו, זה הזמן לשתף יועץ, רב או כל בר סמכא כדי להוציא רגשות כאובים אלו.

אולם אם אין לנו את האומץ להוציאם מכל סיבה שהיא, אנו עלולים לסבול מתופעות קשות כמו- פחדים, דיכאונות חרדות, חולשה ותשישות כח ללא סיבה נראית לעין, וליפול למרה שחורה. התסמינים הללו מצביעים על פסולת רגשית חסומה שכמהה לצאת ולהשתחרר כדי להירפא ואנו לא מאפשרים לה. בדרך כלל התגובה הראשונה זה להימלט ולברוח מהתחייבות וקשר זוגי רגשי כלשהו, או לחילופין מגבירים התמכרויות על מנת לברוח ולהימלט מאותם רגשות שליליים.

מצד אחד בזמנים טובים אנו חשים בטחון לומר לבן זוגנו את הכל ומצד שני אנו נתקפים בפחד שאיננו מסוגלים להעלות את כאבנו בנוכחותו. לכן במצבים הללו רצוי להיוועץ עם בר סמכה או עם כל אדם אחר שיכול לתמוך בנו ולשחרר את מצוקותינו, [רצוי לא מבני המשפחה]. כשאין לנו תמיכה מספקת במערכת היחסים, אחת הסיבות המשמעותיות לכך, שאנו לא מבקשים מספיק, או בצורה הנכונה.

בקשת עזרה היא הכרחית להצלחת כל מערכת יחסים ובעיקר בזוגיות, לכן אם ברצוננו לקבל, עלינו פשוט לבקש. לנשים וגברים כאחד יש קושי לבקש תמיכה ובעיקר נשים חשות תסכול ואכזבה יותר מהגברים כאשר הן נאלצות לבקש עזרה או תמיכה כל שהיא.

עומק העניין

נשים סבורות בטעות שאין צורך לבקש תמיכה, מאחר שהן חשות באופן מידי את צורכי זולתם ומעניקות להם בלי שיבקשו מהן, לכן הן מצפות שהגברים ינהגו כמותן. משפט כמו- "אתה אמור לדעת מה מפריע לי", הוא משפט די חוזר ונדוש בקרב נשים, מפני שככל שהן מחוברות יותר, כך גדלה המודעות וההבנה שלהן להעניק לבן זוגן את צורכיהם, לכן הן מצפות מהם שכך ינהגו, אולם מודעות הגברים שונה לחלוטין.

לסיכום

נשים מעניקות באופן טבעי בלי שנתבקשו, לכן לדעתן אין כל סיבה לבקש תמיכה כי הגברים אמורים לדעת מעצמם. ולפי הבנת הגברים מי שזקוק לתמיכה או לעזרה הוא אמור לבקש ואם בכל זאת אינו מבקש, זה סימן שהוא מסתדר נפלא וכל עזרה שהיא, רק תפריע למהלך התקין שלו. לא פלא שבחסרון הבנה בסיסית זו ובהבדלים הפשוטים בין גברים לנשים, נוצר מתחים וקצר תקשורתי.

יתרה מכך

אחד המבחנים עבור הנשים על מנת להוכיח לעצמן שבן זוגן אוהבים אותן, זה האי צורך לבקש את תמיכתם, כי אם הם אוהבים באמת, הם אמורים להבין מעצמם מה חסר להן וזה בדיוק היפך הגברים. מאחר שזו נקודת ההתייחסות של האשה, היא מניחה בטעות שאם בן זוגה אוהבה, הוא יציע את תמיכתו בלי שתצטרך לבקש. היא גם עשויה לבחון אותו במכוון ולא לבקש את עזרתו כדי לדעת את מידת אהבתו כלפיה וזה המדד עבורה.

גישה זו במערכת היחסים אינה עובדת אצל הגברים, כי הם בנויים בטבעם שאם האשה מעוניינת בעזרה או בתמיכה כלשהי, עליה לבקש אולם בצורה מכובדת. כאשר האשה אינה מודעת לשוני ואינה מבקשת תמיכה רגשית למשל, היא עשויה לקבל מעט או לא כלום, ולפרשו בטעות שאינו אוהבה דיו. אולם כאשר היא מבקשת בכעס וברוגז, הוא עלול להיפגע ולהמציא תירוצים והתחמקויות ובסופו לאבד עניין בקשר זוגי.

כמו כן ישנן נשים שמעניקות ונותנות במשך שנים ומצפות שבמוקדם או מאוחר הוא יתעורר מעצמו וידביק את הקצב ואף ישיג אותה. אולם האיש חש שהוא מעניק די ויותר, והראיה לכך שהאשה ממשיכה להעניק לו בלי להתלונן או לבקש ממנו מעבר לרגיל. הוא אינו מעלה בדעתו שהיא מצפה ממנו שיתעורר מעצמו ויתמוך בה יותר, כי הוא סבור שאילו הייתה זקוקה ליותר, היא הייתה מפסיקה להעניק או לחילופין לבקש את תמיכתו כפי שהוא רגיל בכך.

יוצא שהיא משקיעה בלי סוף ומצפה שיעניק לה חזרה בלי שתבקש הימנו והוא מבין שהוא נותן במידה המשביעה את רצונה. ישנן נשים שלבסוף מבקשות תמיכה, אולם עד אז הן מעניקות כל כך המון, ועקב כך הן צוברות המון כעסים ומשקעים והבקשות נהפכות לתרעומות ותביעות. ישנן נשים שמתרעמות על בעליהן על עצם זה שהביאו אותן למצב שהן צריכות לבקש את תמיכתם.

מובן שתסכולן מקורו מיסוד מוטעה- שאם הן צריכות לבקש תמיכה, אין לזה שום ערך וזה לא שווה, כי הן פירשו אותם בצורה לא נכונה והשוו את אופיים לאופיין. גברים אינם מגיבים בצורה יפה לדרישות ותביעות, בעיקר אם יש איומים מצד האשה, כגון: "זה נגמר", מחר ברבנות וכ'ו". אמנם הפחדות ואיומים מניבים שקט לזמן קצר, אולם לתווך ארוך מביא לתוצאה הפוכה. כי בן הזוג מאבד חשק ומוטיבציה להשקיע ובסוף הבית עולה על שרטון.

בכל גבר קיים נכונות להעניק תמיכה ועזרה, אולם תביעה ואיום מצד האשה גורמים לסירובו וחסימתו. בקשה זו לא תביעה, תביעות תוצאתן אחת- סירוב ואיבוד עניין מוחלט, וכעת סיכוייה של האשה לזכות לתמיכת הבעל פוחתים בצורה משמעותית, וגם אם יתמוך בה זה מכפייה ומחוסר ברירה. ככל שהביקורת והתביעה תגדל, כך ההענקה והתמיכה מצד הגבר ייחלש ויפסק, כפי שזה צפוי גם אצלה.

אכן גברים חייבים ללמוד את צורכי הנשים, בעיקר שקיים בהן קושי וחסימה לבקש תמיכה כלשהי, ואם ימתינו עד שנשיהן יבקשו, זה יהיה מאוחר וגם אם כן, יהיה מלווה בכעסים ותרעומות, ובמידה ויכלו למנוע זאת ע"י הקשבה, הבנה ותמיכה מועטה, כעת הם יצטרכו להשקיע המון, על מנת להחזיר את האימון ושלום ביתם שנהרס. לחסימות רגשיות ישנן מספר גורמים וכל נושא נידון לגופו: א. אופי סגור ומופנם. ב. חינוך כפייתי בילדות. ג. בטחון וערך עצמי ירוד. ד. פגיעות חברתיות. ה.

זוגיות המלווה בהשפלות ופגיעות, או חמש הסיבות יחדיו. ברור שלא ניתן לפתור חסימות ע"י קריאה ולימוד מתוך ספרים ועלונים בלבד, אלא חייבים לפנות לסמכות מקצועית וכל נושא נידון לגופו. בדרך כלל כשהאיש חסום רגשית, קשה לו להביע ולבטא רגשות אהבה, לכן הוא מפייס ומרצה באופן גשמי. במידה והחסימה מצד האשה, היא נהפכת לנותנת כפייתית ומרצה ע"י ריבוי בניקיון, סדר ואוכל, ועיקר התעניינותה בילדים מאשר בבן זוגה.

אם הפגיעה באיש מצד האשה, הריצוי הוא גשמי, והיחס לאשה הוא קר וחיצוני, מה שאין כן עם הילדים. אם החסימה היא מצד אופי או מידות, כלפי החברה פתוחים יותר ובבית סגורים. במידה והחסימות מחינוך כפייתי וכ'ו, זה בא לידי ביטוי בזוגיות ובחינוך הילדים. ככל שחסומים יותר זה סימן לרגישות יתר, כי ריבוי החסימות נובע מפחד פנימי לא להיחשף כדי לא להיפגע שנית.

כאשר למשל האיש אינו מודע לנפש האשה ובפרט בעל אופי קר, זה בא לידי ביטוי בהתייחסותו כל החודש ביחס ליום החודש. לעומת זאת עבור האשה גילויי החיבה והחיזורים חשוב ויקר לה כל החודש יותר מיום המצוה. נקודה חשובה זו קיימת כמעט אצל כל אחד שאינו מודע בהבנת נפש האשה, בנוסף אם קיימות בו חסימות רגשיות. כידוע האשה בטבעה רוחנית יותר מהאיש, ועיניה נשואות דווקא אל קרבה נפשית תומכת ויחס חם ואוהב יותר מכל מגע.

אולם אם קיים יחס ריגשי, היא משתוקקת גם לקרבת הבעל. במידה והוא אינו מגלה קרבת דעת ולא משנה מה הן החסימות, היא סולדת מכל מגע וקירבה עימו, מאחר שקירוב שאין בו תמיכה רגשית, מכאיבה לה ביותר. אולם מאחר שטבע האיש לרצות במגע, על האשה לנקוט במשנה זהירות על מנת לא לפגוע בו. שבת שלום.

תקשורת לו', מחזוריות הנשית מול

מחזוריות הגברית

מעשה- באחד שסיפר לרבו שהוא מקיים את מצות שלום הבית בזריזות ובמעלה יתרה. שאלו הרב כיצד? ענה, שהוא עושה הכנה גדולה ע"י לימוד תורה, משניות, זוהר והתקדשות יתרה ומיד חוזר ללימוד. אמר לו הרב-"שיצא שכרו בהפסדו". חשוב לציין-

שעיקר הריצוי והפיוס של האשה הוא- ע"י התעניינות וחיזורים במשך כל החודש ועבורה זה חשוב יותר מכל הכנה אחרת, ואם זה חסר לה, היא לא רגועה, חשה מתוסכלת ומנוצלת, ושלא אוהבים אותה באמת ובכנות, במסתרים תבכה נפשה ואין דמעתה חוזרת ריקם ודי למבינים, [בשם הסטיפלר זצק"ל]. ישנם כאלו שלא קיבלו הכנה והדרכה מפורטת בעניין מצות-פרו ורבו והוטעו ע"י יצרם במצוה כה חשובה שדוחה כל מצוה אחרת ועליה עומד שלום הבית כידוע!!

קיים קושי רב לנשים לשוחח עם בעליהן באופן פתוח בעניין זה אלא רק ברמיזות, וכאשר הגבר לא מתעורר מעצמו, האשה צוברת משקעים וכעסים ולאחר שהיא אוזרת אומץ לדבר, הכל מתפוצץ ולא תמיד ניתן לתקן.

כאשר מגיעים אליי ליעוץ זוגי, והגבר מתלונן על בת זוגו שאינה רגועה ועושה קטטות על דברים פעוטים ופשוטים, שלמראית העין אין סיבה מוצדקת לאותם ריבים, אני מיד בודק את מצות "פרו ורבו" ומגלה שמקור הריבים והקטטות נובעים מחוסר רוגע ואיזון באשה, מאחר שהיא בושה ונבוכה לדבר בעניינים הללו. גם כששואלה, היא אינה פתוחה לספר באופן פתוח מפאת הבושה והצניעות, וגם מפני הפחד שלא יזלזל בה וישתמש בזה נגדה.

אולם במשך הזמן מצטברים לה תסכולים ותרעומות ומוציאה את כאבה בכל עניין שלא הולך למישרין ובקלות, מפאת שהיא לא רגועה וכל דבר קטן מכעיס ומקומם אותה ובצדק!! לכן חכם עיניו בראשו ללמוד נושא חשוב ויסודי זה, ומוטב מאוחר מאשר בכלל, כי זו שאלה של פיקוח נפש ממש, עד הפיצוץ הבא במצב הטוב, ובמצב הגרוע נופלים למקומות אסורים רחמנא לצלן "ודי לחכימא ברמיזא"!!

ניגע בעדינות רבה בעוד נקודה כאובה שכולם מחביאים ומטמינים אותה עמוק עמוק בנפש ותוצאותיה הרות אסון. ע"פ הסטטיסטיקה מתברר שמעל שבעים אחוז מהאוכלוסייה נפגעו מהתעללות, מהבית או מבחוץ. בדרך כלל כאשר הפגיעה מהבית, היא הרבה יותר קשה וכאובה מאשר מהרחוב.

מאחר ואותם ילדים דלי אמצעים ויכולת להגן על עצמם, בתמימותם מסרו את אמונתם וביטחונם, באנשים הקרובים והיקרים להם-הורים, אחים, קרובי משפחה וכ'ו, והשתמשו בחולשתם לצורך תאוותם ומידותיהם המושחתות ועוונם- "קשה מנשוא". עניין זה חדר באחוז מסוים גם במחנות התורה, כאשר אותם קורבנות אין להם את הכח והאומץ לדבר ולהוציא את אותם פגיעות וצלקות נפשיות לשום אדם.

בדרך כלל מחתנים אותם בגיל צעיר או שחיים תחת איום תמידי שאם יפצו פה, יזרקו אותם לרחוב. אכן יש כאלה שזרוקים ברחוב או אצל קרובי המשפחה שריחמו עליהם ונותנים להם מחסה ומסתור מפני סכנת הרחוב. אולם חיים עם פציעות וצלקות נפשיות קשות, בלי טיפול ריגשי ונפשי ראוי, ולאחר שנישאים צפים אותם הבעיות ובגדול. מעשה-

באחד שהתלונן בפניי שבת זוגו מתחמקת ומתנגדת למצות פרו ורבו,[הפרטים שונו מפאת צנעת הפרט]. הזמנתי אותה ביחידות ולאחר אבחון של כערך שלוש שעות, התפרצה בבכי וסיפרה שעברה התעללות במשפחה. את הסוד הזה היא שמרה במשך שנים ולא היה לה את האומץ להוציאו לשום אדם וגם לא לבן זוגה, בעיקר שהיא חייה תחת פחד ואיומים תמידיים. כעבור סידרת טיפולים בס"ד, האשה חזרה לעצמה ולחיים נורמטיבים יחסית, וכיום זכו לחמשה ילדים מקסימים. מובן-

שסיפורים על גבי הכתב הם נראים פשוטים ויפים, אולם במציאות זה הרבה יותר מסובך ומורכב, בעיקר בבעיה זו, שאי אפשר להירפא במאה אחוז, אבל ככל שנהייה אמיצים ונבקש טיפול מתאים ומוקדם יותר, ניתן להגיע לאחוזי הצלחה גבוהים יותר, לחסוך המון כאב, צער וייסורים מעצמנו ומבני זוגנו ולחיות באופן בריא יותר. ישנן נשים שהתנהגותן באופן שתלטני כלפי בן זוגן. התנהגות זו אינה נובעת בהכרח מאופי גברי ושתלטני כפי שציינו בעלונים הקודמים.

יתכן שהסיבה נובעת מפאת שעברו התעללות בילדותן, לכן אין להן את האומץ להתמסר ולקבל את מרות הבעל. אולם פעמים זו תגובה של פחד מבן זוגן, מפני שנפל בגורלן בעל כעסן ומפחיד. ע"פ רוב אין להן את האומץ להיפתח ולהודות באימה ובפחד שהן חשות מבן זוגן, לכן מגיבות בצורה תוקפנית ושתלטנית על מנת להסתיר את פחדיהן. גם כאשר הן מודות בפחדים הללו, הן עושות זאת בזמן מריבה, בכעסים ובצעקות מחמת אימת בעליהן.

הבעל אינו מבינה ומפרשה כאשה שתלטנית ומדביק לה תווית של- "חולת נפש". עצתי-

לגברים לשנות גישה, ובזמנים רגועים לשוחח עם האשה ולאפשר לה לשחרר רגשות ומשקעים מתוך הבנה וקבלה. וכן לנשים שינוי גישה בצורה עדינה ומכובדת ולשוחח על אותן פחדים, ובזמן רגוע הוא יטיב יותר לשמוע. במידה ולא, לערב סמכות מקצועית.

ישנם כאלה שחושבים שמצות- "פרו ורבו" מבטלת אותם מלימוד תורה, תפגום בקדושתם ומעלתם, זה נכון? צדקתם ההיפך הוא הנכון. החידוש הגדול הוא-

כאשר האיש מקיים את המצוה נטו עבור האשה ולשם שמיים, רק על מנת לרצותה ולשמחה, אהבתו בבת זוגו תגדל ותתעצם, דבקותו בה' תרקיע שחקים, זוכה לשלמות, למעלות ולהשגות נוראות, שבאופן רגיל אם יעבוד את ה' ית' שבעים שנה בקדושה ובטהרה, לא יזכה לזה ודאי. מובא ברבינו האריז"ל שרבי חנינה בן דוסא שנאמר עליו במסכת ברכות-"שכל העולם ניזון ממנו וכ'ו", היה בעל בית פשוט, ושליחותו בעולם היתה על מנת להקים משפחה ולקיים מצוות פרו ורבו בלבד.

מאחר שגלגול הקודם נפשו חשקה בלימוד התורה וכתוצאה מכך לא רצה להינשא, בחשבו שמצות לימוד תורה עדיפה ממצות פרו ורבו, לכן הוצרך להתגלגל כדי להשלים את עצמו. מכאן- שאם רבי חנינה בן דוסא שהגמרא מעידה עליו שהיה צדיק יסוד עולם וכל העולם קיים בזכותו, לא יכל להגיע לשלמותו מבלי לקיים את מצות שלום הבית ולהביא תולדות לעולם, עד כמה וכמה זה מחייב אותנו במצוה יקרה זו לקיימה בשלימותה.

יתרה מכך

כאשר האיש מקיים את מצות פרו ורבו באופן קר ויבש, או כדי לשחרר מטענים שהצטברו לו, גם אם הוא יעשה זאת ברמת הפרישות הנעלה ביותר, לא רק שהפסיד את תחושת ההתעלות והקדושה כפי שציינו, אלא יחוש ריחוק וסלידה מבת זוגו עד להתעוררות יצריו מחדש. מובא בגמרא בגיטין -

"כאשר האיש מזדקן, מטיל שלום בבית בטל", הכוונה על הריצוי, החיזורים והפיוס של כל החודש ובעיקר לפני ואחרי המצוה. כאשר מגיעים אליי זוגות עם בעיות שמקורן נעוץ בהעדר הבנה בנושא יסודי וחשוב זה, מגלים שע"י לימוד נכון ופשוט, ניתן לפתור אותן בנקל. מאחר שנושא זה מורכב ומשתנה מאחד לשני, לכן אין לעשות השוואות ולא ניתן להעלות את הכל על הכתב ובמקום שאמרו לקצר אין אני רשאי להאריך ודי למבינים.

נציין

עוד נקודה חשובה:מה היא הגדרה של אהבה? אהבה שאינה תלויה בדבר. כל אהבה התלויה בדבר או בכל אינטרס אחר, כגון: ילדים, ממון, כבוד, חברה וכ'ו, בטל דבר בטלה אהבה, וכגודל הציפיות כך גודל האכזבות רק שאלה של זמן וסופו מעיד על תחילתו וזה מוכח. מעשה:

בזוג מבוגרים שלא חסר להם מאומה, זכו לחתן את ילדיהם בעושר וכבוד ובקשתם שאערוך להם הסכם גירושין. שאלתי- מאחר וזכיתם לחתן את ילדיכם הגיע הזמן שתיהנו מהחיים, מדוע להתגרש? "אנו לא אוהבים". מה פירוש?

"נסינו להחזיר את האהבה ולפתח רגשות, אבל הרגש כבר מת". צר לי לומר לכם, שמעולם לא אהבתם ואין סיכוי שתאהבו, מה שקשר וחיבר ביניכם זה הילדים, לאחר שנישאו והלכו לבתיהם, הרגשתם שאין שום חיבור וקשר אמיתי וזו הסיבה לגירושין. אולם אם תתחילו מחדש לתת ולהשקיע זה בזו ללא ציפייה, יש סיכוי רב שתאהבו מחדש. כותב הרב דסלר- "שנתינה מולידה אהבה ואהבה מולידה נתינה". כלומר-

ללא נתינה והשקעה, לא ניתן לאהוב, דוגמת נתינת האם לבנה. ישנם כאלה שאוהבים ומחוברים לבעלי חיים יותר מאשר לילדיהם, מהסיבה שהשקיעו בהם יותר, לכן נקשרו יותר. האם יש אמא שנגעלת לנקות את צואת בנה?צדקתם כן. הריני עד לילדים שגדלו במשפחות אומנה, וכאשר הגיעה האם לביקור, נגעלה להחליף לבנה. הסיבה לכך, מפני שלא השקיעה בו. זו הסיבה שאותו זוג לא הרגישו שום רגשי אהבה, כי השקיעו את אהבתם בילדים. יתרה מזו-

ככל שהנתינה מושלמת ללא שום צפייה לקבל, החיבור והקשר הולך ומתעצם והאהבה הולכת וגוברת ללא גבולות. לטוענים שאיבדו את האהבה, זו ראייה שמעיקרה לא היתה, מאחר שאהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, אין לה מעצור והפסק לעולם וזה המודד. הרב דסלר זצ"ל היה מזהיר את הזוג לפני החופה- "אם יש לכם איזו צפייה זה מזו, השלום מכאן ואילך", כי עיקר ההצלחה, שכל אחד יחשוב איך לגרום אושר לבן זוגו בלי ציפיות. ישנם זוגות שהחיבור והאהבה ביניהם חד צדדי.

כשבדקתי את העניין לעומק, מתברר שמי שאוהב יותר, הוא פשוט השקיע בבן זוגו יותר. עד כדי כך, שאותו שהשקיע לא הרגיש שאהבתו היא חד צדדית ולא הפריע לו להמשיך להעניק ולהשקיע, כי כל נתינה הוסיפה לו תענוג והנאה מיוחדת. שאלתי זוג- מה יותר תענוג לתת או לקבל? אחד אמר לתת והשני אמר לקבל. שניכם צודקים כי כל אחד דיבר מהמקום שלו. אולם רק מי שזכה לתת על מנת לתת ללא ציפייה, יודע שאין יותר הנאה ותענוג מלתת.

אהבה זה רצון לתת על מנת לתת, ותאווה זה רצון לקבל. כל נתינה שמקורה מתוך רצון לקבל, שורשה בתאווה. וכל נתינה ללא צפייה לקבל, זו אהבה. יוצא מכאן-

יסוד עמוק וחשוב, שאהבה שמקורה מחמת תאווה, סופה להפוך לגועל ודחייה. מפני שאהבה להנאת הגוף, כאשר מסתלקת התשוקה, תופסת את מקומה דחייה ומתחדשת במקומה שנאה, והראיה מאמנון ותמר. אמנון היתה לו תאווה להיות עם אחותו, כשהצליח, כתוב- "וישנאה אמנון שנאה גדולה, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה"[שמואל ב, יג]. מכאן-

שכל אהבה שבאה מחמת תאווה, סופה להפוך לדחייה ושנאה, וכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר קיימת לעולם, איזו היא- "אהבת דוד ויהונתן". מעשה- באשה שהתלוננה בבכי שליש שבעלה אינו אוהבה. מנין לך? "המודד אצלי הוא היחס שלו כלפיי בכל החודש ביחס ליום חודש". מה פירוש? "כל החודש אני מרגישה דחויה וכשמגיע הזמן הוא קם לתחייה, לפני אני מרגישה רצויה ואחרי דחויה, מתוך כך הבנתי שהוא לא אוהב אותי אלא את עצמו, אני חשה פגועה ומושפלת, על עצם התייחסותו בזמנים המשתנים", חומר למחשבה.

גברים מכוונים למטרות והישגים. נשים מכוונות למערכת יחסים תומכת. שני גברים סועדים ארוחת צהריים במטרה לדון ביעדי פרויקטים, עסקים או בעיה הדורשת פתרון. לעומת זאת-נשים סועדות יחדיו במטרה לטיפוח קשרים, לקבל תמיכה ולתת. חשוב להן להביע את טיב ליבן, אהבתן, חיבתן ודאגתן.

שיחות בין נשים עשויות להיות פתוחות למדי ואינטימיות בפרט בנושא של בינו ובינה, בעיקר כאשר לא זכתה לאוזן קשבת מבין זוגה, זו הזדמנות נפלאה בעבורה להיפתח על מנת לשחרר מטענים ורגשות כאובים. מעשה-על שתי חברות שאחת מהן היתה מספרת לרעותה על היחס הקריר והקפוא מבן זוגה וחברתה על טיב מערכת היחסים שזכתה לה ובעיקר בעניינים האישים. יום אחד היא מגיעה לביתה ומוצאת את חברתה בביתה ודי למבינים!!

מובן-שיש איסור חמור לדבר בעניינים שיפה להם השתיקה, בעיקר שהתוצאות הרות אסון, אולם כאשר אין לאשה אוזן קשבת ותומכת מבן זוגה, אזי המכשול גדול רחמנא לצלן. נחזור, בדרך כלל נשים מתעסקות בהתפתחות אישית, פסיכולוגיה ויש להן לכל הפחות תואר מוסמך ביעוץ. לכן מטבע הדברים מעוניינות לתרום ולהעניק. ועוד, קיים בנשים תכונה לעזור לצורכיהם ורגשותיהם של אנשים אחרים ובעבורן זו גאווה שיכולות להועיל להם.

לכן-אות לאהבה גדולה להציע עזרה וסיוע מבלי שנתבקשו זאת. למרות-שהוכחת היכולת האישית בעלת חשיבות רבה בעיני האשה, אולם אין לה כל עלבון בהצעת עזרה ובקבלת עזרה, מאחר ואינה נתפסת לה כאות חולשה. לעומת זאת-גבר עלול להיפגע ולהיעלב קשות מהצעת עזרה מבת זוגו ובעיקר שלא ביקש זאת. בעבורו להזדקק לעזרה זו חולשה, נחיתות ושאין בת זוגו סומכת עליו שיסתדר בכוחות עצמו. אין לאשה מושג כלל מה היא רמת רגישותו של הגבר להזדקק לעזרה.

מפאת-שבעבורה לקבל תמיכה וסיוע אינה אלא נוצה להתקשט בה וזה גורם לה לחוש נאהבת ומוערכת. ואילו-הצעת עזרה לגבר עלולה לגרום לו לחוש מתוסכל, חלש, חסר יכולת ודחוי. עניין-זה מכעיסו בעיקר כאשר הוא נמצא במערתו [שתיקתו] והאשה דוחקת ומדובבת אותו לדבר ולשתפה בהטרדותיו.

תוך כדי מציקה לו בביטויים כמו-"מדוע אתה לא משתף אותי, אני יכולה לעזור לך" או "איך אני אמורה לדעת מה אתה עובר כדי שאוכל לעזור לך וכ'ו".אינה מודעת-שמתן עזרה וסיוע בפרט בזמנים הללו רק מציקים ודוחקים אותו להיכנס יותר לתוך מערתו. העזרה היחידה- בזמנים הללו שהאשה תתעסק בענייני הבית ותשדר לו שהיא מסתדרת נפלא, זה יכול לעזור לו להשתחרר במהירות האפשרית, כי בעיה אחת קשה כבר נפתרה לו כאשר יצא ממערתו, וזה לפייס את בת זוגו!!

יתרה מכך

תכונות הנשים לקבל ולתת הערכה אכפתיות ודאגה. לכן נטיתן הטבעית לשפר וליעל אחרים ובעיקר את בן זוגן ע"י הצעות, הערות ומתיחת בקורת. בעבורן- זה נתפס כעזרה ומתן סיוע על מנת לבנות מערכת יחסים אוהבת ותומכת. לעומת זאת-תכונת הגברים אם דבר מה פועל כהלכה, אל תשנו אותו. הדחף שלהם "אל תתקן אותו עד שהוא נשבר או התקלקל". לפיכך-כאשר האשה מנסה לבקר ולהציע את עזרתה מבלי שנתבקשה, הוא חש כאב פנימי עצור ומרגיש שמתעקשת לתקן אותו. הוא מקבל מסר חד משמעי-"אתה שבור וחייב תיקון". בתמימותה אין היא תופסת עד כמה ניסיונותיה מלאי הדאגה לעזור, עלולים להכאיב לו ולהשפילו. נדמה לה-שהיא עוזרת לו להתפתח, לעומת זאת הוא מאבד את בטחונו והערכתו העצמית.

לסיכום

בהעדר ידיעה בסיסית וחשובה בהבנת תכונות האיש, קל ביותר לאשה לפגוע בלא יודעין ובלי כוונה באדם שמעניק לה יותר מכל. עניין-זה מצוי בעיקר בנושא של חינוך הילדים כאשר האשה סותרת את דבריו לעיני הילדים, לוקחת את התפקיד האבהי שזו תכונה מיוחדת שרק הוא יכול להעניק לילדיו ומסרסת אותו לעיניהם. חשוב לדעת-שאין נזק חמור לנפשות הילדים, מכך שבני הזוג פוגעים ומשפילים זה בזו לעיני הילדים.

כתוצאה מכך-הם מורדים, יוצאים לרחוב החופשי, מתחברים לחברה רעה, פורשים מהיהדות ומדרך הישר על מנת לנקום בהורים ובעקיפין בעצמם. בדרך כלל-מי שמחל על כבודו והשתדל לא להחזיר מלחמה, כאשר הילדים גדלים ומקבלים עצמאות הם הולכים ומתחברים אליו דווקא, כי הוא לא פגע בדבר היקר להם!!

נחזור-כאשר האשה מציעה את עזרתה לתומה בלא שנתבקשה, אין לה מושג עד כמה הערכתה יורדת ומצטיירת כביקורתית ובלתי נאהבת. אף-על-פי-שכוונתה נובעת מאהבה, הצעות עזרה לעולם מעליבות ומכאיבות לגבר.

תגובותיו-עלולות להיות קשות, בפרט אם היה נתון לביקורת בילדותו, או אם היה עד לביקורת בילדותו, או אם היה עד לביקורתיות מתמדת של אמו כלפי אביו. ישנה חשיבות רבה לגברים להוכיח את מסוגלותם להגיע ליעדים בכוחות עצמם ללא עזרה ואפילו כאשר מדובר בדבר פעוט כגון נסיעה ברכב למסעדה וכ'ו. יתרה מכך-גבר עלול להיות רגיש יותר ביחס לדברים קטנים, כגון- כשמעירים לו על אופן נהיגתו, או מדריכים אותו כיצד להגיע ליעד, יותר מאשר בדברים גדולים.

עומק העניין-הוא חש- "אם אי אפשר לבטוח בו בדברים פעוטים כמו לנסוע לאירוע וכ'ו, כיצד ניתן לסמוך עליו שיצליח בעניינים חשובים יותר"?. כמו כן-גברים גאים להיות מומחים בכל התחומים, במיוחד לכל הקשור בתיקונים מכנים, מציאת אתרים, מסעדות בדרך ומקומות בילוי. ועוד-כל הפתרונות לכל הבעיות נמצאות אצלם או לכל הפחות בהישג ידם. לפיכך-בטבעם קשה להם לקבל עזרה ובפרט שלא ביקשו.

העזרה הגדולה שהאשה יכולה להעניק לגבר, שתקבלו כפי שהנו כמו הילד הקטן שבבית, אבל תתיחס אליו כאל הבעל הבוגר, המוצלח והמושלם בלי שתציע לו עצות ותמתח עליו ביקורת. החידוש הגדול-דווקא מנקודה זו יעשה שינוי בהמון תחומים על מנת להוכיח את יכולתו להיות ראוי לעוד הערצה, עידוד ותמיכה!! לעומת זאת-

גבר שאינו יודע את האופי

המיוחד של האשה ובאיזה אופן היא שונה ממנו, הוא עלול להזיק לה, להרוס אותה ולחשוב שעוזר לה ותומך בה!! גברים חייבים-לדעת שנשים מדברות אודות בעיותיהן, למען יצירת מערכת יחסים תומכת ואוהבת ולא על מנת לקבל עצות ופתרונות. כמו כן-פעמים רבות אשה משוחחת על בעיותיה תסכוליה וכ'ו, על מנת לשתף את בן זוגה בקשיי יומה. כאשר גבר לא מודע- לסוד ההקשבה, קוטע שוב ושוב את רצף דיבורה ומציע הצעות ופתרונות לבעיותיה, בחשבו שכך יעזור לה ואין לו מושג עד כמה זה מכאיב לה ומצער אותה. הגבר נחסם כי פתרונו נדחה וכאבה התעצם כי אינו מבינה.

עצתי-

תאמר לו בתחילת דיבורה שהיא זקוקה להקשבה בלבד ומדי פעם תעשה הפסקה ותודה לו על הקשבתו, עוד נרחיב בס'ד בנקודה בסיסית וחשובה זו.!!

מובא בהלכות אישות פרק טו' הלכה יט' ברמב"ם.

"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. מעשה-

באחד שמתלונן על מצבו הדחוק ואשתו מבקשת שמלה חדשה באלף שקלים לצורך ארוע משפחתי וטענתו שאין לו אפשרות. לאחר חודש ימים ניגש לרב והתעניין לקניית שני זוגות תפילין רש"י ור"ת בסכום של עשרת אלפים ₪. שאלו הרב לפני זמן מה טענת שמצבך דחוק?

נכון, אולם בשביל לרכוש תפילין אני מוכן להתאמץ ולבקש הלוואת גמ"ח ולהשיג את הכסף הנדרש. והלא הנך יכול להישאר עם התפילין הישנות וקניית שני זוגות תפילין זו חסידות ולא חובה? נכון אבל זו מצוה חשובה. לפנינו מקרה נפוץ על אדם שהוטעה ע"י היצר והבין שקניית שני זוגות תפילין זו מצוה יותר חשובה מאשר קניית שמלה לאשתו.

אולם אם היה לומד בצורה נכונה את ההלכה שכתבנו- "ומכבדה יותר מגופו", כלומר שהיא קודמת לו ומבין שקניית שמלה לאשה מבחינתה זה התפילין שלה ויותר, בודאי היה משנה את דעתו. מובא בגמ' חולין פד,

לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו, ילבש במה שיש לו ואולם לאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו, מכיון שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. יוצא שפרנסתו של הבעל תלויה ע"פ נתינתו ובאותה מידה שמשפיע על אשתו ובני ביתו, כך פרנסתו מתרבה או מצטמצמת!! שאלו באחד השיעורים אם כך, יוצא ע"פ גמרא זו שלאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו אם כן היכן הגבול?

האם לקחת הלוואות גמחי"ם בלי סוף, הרי בסופו צריך לשלם? התשובה לכך-

מי שיש לו רצון אמיתי להשפיע ולתת, מזמנים ומסיעין לו משמים שייתן וישפיע בקלות ובלי חובות. והראייה לכך מאברכי הכולל שחיים בניסי ניסים מהפרוטות שמקבלים מהכולל ולא מחסירים מאומה. וכן הריני עד למקרים רבים על זוגות שחיים בדוחק גדול, וזוכים להשפיע ולתת לבני ביתם ולנשותיהם יותר מבעלי בתים, וזה בדוק ומנוסה. אולם מצד שני יש חיוב לאשה לא לדחוק את הבעל לקניות ומותרות ולהכניסו בחובות שהם נגד יכולתו. וכן לדעת להסתפק במועט, כי כל המותרות, הנאה ותענוג שאין בה חיוב בעולם הזה, הולך על חשבון עולם הבא, לכן יעשו הכל במידה ובמשפט ועל פי דעת תורה וישאו ברכת ה'. מעשה-

בזוג שהבעל מתפאר בנתינתו והשפעתו הבלתי מוגבלת עבור האשה ושכל מה שמבקשת מיד מקבלת, לעומת זאת היא מרגישה שאינה מוערכת כראוי. צועקת, כועסת ואינו מצליח להרגיעה. ביקש שאקבל אותה לטיפולי על מנת לתת לה טיפול תרופתי וכל בקשתו שתניח לו לנפשו ומוכן לשלם במיטב כספו. לאחר ששוחחתי עימה אמרתי לו-

רעייתך אינה זקוקה לשום טיפול תרופתי ולא לכספך, ולא לעוד מכונית חדשה או נסיעה לחוץ לארץ וכ'ו. מה היא רוצה?

רעייתך רוצה אותך, זקוקה לאהבתך, ליחס והערכה ולא את כספך. פתאום פרצה בבכי, "זה מה שאני מנסה להעביר לו במשך שנים והוא אינו מבין". מובן-

שנתינה גשמית יש לה ערך גבוה עבור האשה, אולם ללא יחס, הערכה, הקשבה והבנה שזה מה שזקוקה בעיקר זו התוצאה!!

עומק הענין

כל נתינה שבאה ממקום של לצאת ידי חובה ולהתפטר או כל אינטרס אחר, זו לקיחה ולא נתינה. במקרה הנ"ל כדי לקנות עוד קצת שקט ואנוכיות. לכן יש חשיבות גדולה בנתינה, שתהיה בדרך, ובגישה של נתינה ולא לקיחה. כלומר-

לתת לבן/ת זוג את מה שהוא זקוק ואוהב ולא את מה שאנו חושבים שהוא צריך. ממשיך הרמב"ם באותה הלכה- "ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עימה בנחת ולא יהיה עצב או רגזן", עד כאן לשונו הזהב. מעשה באחד שסיפר שאשתו משקרת על דברים פשוטים ושל מה בכך, בלי שום סיבה מוצדקת. שאלתי האם כבודו מטיל אימה יתירה בביתו? חס ושלום. בפגישה הבאה תבוא עם רעייתך. שאלתיה ביחידותבעלך טוען שאת משקרת, האם זה נכון?

כן. מה הסיבה?מטיל עלי איימה יתרה ואיני יודעת מה ירצה אותו, לכן מרוב בלבול אני משקרת על דברים של מה בכך במטרה לנסות לרצותו. חז"ל-מזהירים לעולם יהא אדם זהיר בהונאת אשתו שדמעתה מצויה והונאתה קרובה לבא. התלמוד מספר על תלמיד חכם אחד שהיה מגיע לביתו בערב כיפור אחת לשנה. ערב כיפור אחד היה שקוע בלימודו ואיחר לביתו.

רעייתו מרוב דאגה ופחד הורידה דמעה ומיד נפלה תקרת בית המדרש עליו ומת. מכאן מובן מדוע נענש אותו תלמיד, כי על כל פנים גרם צער לאשתו ואפילו שלא בכוונה, אולם גם היא נענשה בכך והפסידה את בעלה בחיר ליבה. על מנת ללמדנו שכל המקפיד על חברו נענש יחד עימו ובמקרה הנ"ל אפילו ללא מתכוון כאמור, ה' יצילנו!!

מובא ברמב"ם בהלכות אישות פ' טו ה' יט. "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו".

מעשה-

באחד שמצבו היה דחוק והוזמן לאירוע משפחתי. אשתו בקשה שמלה חדשה וטענתו שאין באפשרותו. לאחר שבוע ימים ניגש לרב והתעניין בקניית שני זוגות תפילין, רש"י ור"ת בסכום של עשרת אלפים ₪. שאלו הרב לפני זמן מה טענת שמצבך דחוק? נכון, אולם בשביל לרכוש תפילין אני מוכן להתאמץ ולבקש הלוואת גמ"ח ולהשיג את הכסף הנדרש, הלא הנך יכול להישאר עם התפילין שלך וקניית שני זוגות תפילין זה חסידות ולא חובה! ענה, "נכון אבל זו מצוה חשובה".

לפנינו מקרה נפוץ על אדם שהוטעה ע"י היצר והבין שקניית שני זוגות תפילין זו מצוה יותר חשובה מאשר לשמח את רעייתו בשמלה. אולם-אם היה לומד את רבינו הרמב"ם ביסודיות- "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", כלומר שהיא קודמת לו ומבין שקניית שמלה לאשה מבחינתה זה התפילין שלה ויותר, בוודאי שהיה משנה את דעתו.

מובא בגמראבחולין פד'- "לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו, ילבש במה שיש לו ואולם לאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו, מכיון שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם". יוצא מכאן שפרנסתו תלויה במידת נתינתו ובאותו שיעור ומידה שמשפיע על אשתו ועל בני ביתו כך פרנסתו מתרבה או מצטמצמת.

יוצא ע"פ גמרא זו, לאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו, אם כן היכן הגבול? האם לקחת גמחי"ם ולהיכנס לחובות בלי סוף?

התשובה לכך

-

מי שיש לו רצון פנימי אמיתי להשפיע ולתת, מסייעים לו מן השמים להשפיע בקלות ולתת בלי גמחי"ם וחובות. ההוכחה לכך מאברכי הכולל שחיים בדוחק גדול ומצליחים להשפיע לבני ביתם ולספק,

לנשותיהם את כל מחסורן ובלי חובות.

מעשה-באחד שטען שמשפיע ונותן לרעייתו בלי גבול וסה"כ מבקש מעט שקט ולא מקבל.

לאחר ששוחחתי עם אשתו אמרתי לו-רעייתך אינה זקוקה לכספך או לעוד מכונית חדשה וכ'ו. מה היא רוצה? רעייתך רוצה אותך, זקוקה לך, ליחס, חום ואהבה. פתאום-פרצה בבכי, "זה מה שאני מנסה להעביר לו במשך שנים והוא לא מבין". מובן-שכל השקעה ונתינה גשמית שאינה מלווה ביחס ובהערכה הראויה, גוררת עמה מרמורים, תסכולים ומשקעים קשים, ומבינה שעושה זאת על מנת להתפטר ממנה ולצאת ידי חובה ומתפרש לה- כניצול וכלקיחה ולא נתינה כמו במקרה הנ"ל כדי לקנות עוד שקט ואנוכיות.

כמו כן-ישנם מקרים רבים שבן/ת הזוג נמצאים המון שעות מחוץ לביתם כתוצאה מעיסוקם. בעיקר אלו שזכו לזכות את הרבים ובעלי חסד גדולים בחוץ וכ'ו. אולם-את עיקר שליחותם וחיובם לבן/ת זוגם ולילדיהם מזניחים. ועוד, "חושבים שבזכותם העולם עומד", רק חבל שעדיין לא גילו אותם.

לכן-מטבע הדברים מצפים להערכה וכבוד גדול בבית כפי שהורגלו בחוץ. גם לא יזיק כשבאים לביתם שיפרסו להם את השטיח האדום, יעניקו להם את הכבוד הראוי ויכריזו עליהם בחוצות העיר. וכן-בן/ת זוגם חייבים להעריך ולהודות לקב"ה בלי סוף על הזכות הנפלאה שזכו לצדיק/ה קדוש/ה כזה, ואם לאו, אזי מכריזים עליו/ה "כפויי טובה". כמו כן פוגעים ומשפילים עד כדי שפיכות דמים וכשמציעים להם ללכת ליעוץ זוגי, טענתם שהם מושלמים ובן/ת זוגם החולים.

מובן-שלדאוג לפרנסה ולזכות את הרבים זו זכות גדולה ושכרם לאין קץ וערוך וזה מחייב מסירות נפש והקרבה גדולה מצד בני הבית, כמו לתמוך ולעודד בעיקר כשיש היעדרות ארוכה וחוסר עזרה בבית ובחינוך הילדים וכ'ו, ו"לפום צערא אגרא". אולם-יש לזכור שכל מצוה, חסד ונתינה שמשפיעים בחוץ על חשבון הבית, אלו עבירות ולא זכויות וזה לא רצון ה' כלל. כי המחויבות בכתובה לבית היא קודמת לנתינה בחוץ. ועוד, כשיש שלום בית, יש כח גדול וס"ד בהשפעה בחוץ.

לכן-חכם עיניו בראשו לכלכל מעשיו ביושר ובמשפט ע"פ תורתנו הקדושה וישא ברכת ה' בכל מעשיו, המשך יבוא עם מעשיות מהחיים בס"ד.