פרשת וילך

קשב וריכוז-

חלק מהתנהלות היום יומית של בעלי קשב פועלת עליהם באופן לא מודע, על כן לא ניתן להם לשלוט במצב באופן מוחלט. משום כך קיים חוסר הבנה והתחשבות מצד החברה כלפיהם והופכים אותם למטרה קבועה של-פגיעות וביקורת על התנהגות יוצאת דופן, שלמעשה היא אינה בשליטתם. כאשר נמנע מהם המענה הנכון למקור בעיתם ואינם מקבלים את הטיפול המתאים, מצב זה עלול לגרור לתחושת תסכול, כעס, חוסר אונים ופגיעה ישירה בדימוי ובהערכה העצמית.

הפרעת קשב עשויה למנוע מהאדם להתבונן די הצורך כדי ללמוד לקח מאירועי העבר, על כן יתקשה להבין מסרים ודרישות חברתיים. לכן-במקרים שבהם החוקים פחות ברורים, כמו-משחקים בהפסקה, טיולים, מאורעות חברתיים ועוד, הם מועדות לטעויות ולפורענות שנובעות מפזיזות יתר. לעומת זאת-

בעלי קשב מפגינים סמכות מיוחדת במנהיגות חברתית וסוחפים אחריהם את החברה והסביבה, אך מתקשים להמיר את הכישרון הזה לפעולה מאוזנת ותחת שליטה בעת התלהבות יתר או בזמן שהם כועסים ולחוצים ובפרט בשעה שמתגרים בהם. בעקבות קשיים אלו-החברה והסביבה מגלה חוסר סבלנות ואחווה כלפיהם במסגרת הקשרים החברתיים. בעיות חברתיות יכולות להיגרם בעקבות חוויות כשלון, תסכול וחוסר אונים, בעקבות בטחון ירוד ודימוי עצמי נמוך.

בעלי קשב חווים מעגלי תקשורת שלילים אשר הם נוטים להסלים ולהגביר התנהגויות והתפרצויות לא רצויות ולצמצם כלפיהם את הנכונות של החברה להפגין כלפיהם חיבה וקירוב. בעלי קשב מתלוננים בדרך כלל שהם מנסים להתחבר לחברה ולילדי הכיתה אך מוצאים את עצמם נידחים ומכאן מסיקים שמתנכלים להם, לא אהובים ומפתחים כלפי סביבתם רגשות שליליים.

ככל שירבו הדחיות כלפיהם תגבר אצלם תחושת הבדידות והעוינות כלפי החברה ויתעצם אצלם תחושת הדימוי השלילי אשר הבדידות מעמיקה ותורמת להיווצרותה. בעקבות כך מתקשים ביצירת קשרים חברתיים ומרבים להסתכסך בצורה קיצונית ולנקוט באלימות כלפי הבית והחברה. קיים הבדל בתפקוד החברתי בין הסוגים השונים של הפרעת קשב. בעלי הפרעת קשב ללא היפראקטיביות הם בעלי ערך עצמי נמוך ובמעמד חברתי ירוד, לכן אין דחייה מיוחדת של בני גילם כלפיהם. לעומת זאת-

בעלי קשב עם היפראקטיביות [פעלתנות יתר], במקרים רבים מתמודדים עם קשיים מהותיים חברתיים. בהתנהלות החברתית בולט השוני בעמדות ובמטרות, כאשר הם שואפים לאינטראקציות מהנות ומלהיבות ופחות מקפידים על התנהגות נאותה והרמוניה חברתית. בעיה נפוצה-

כבר מגיל צעיר מדביקים לבעלי קשב תווית של- "בעלי כשרון אך לא מנוצלים". טעות חמורה זו מתסכלת ומכניסה אותם לתחרות ולחץ פנימי על מנת לרצות את הסובבים ומאחר שלא מצליחים, נופלים- לעצבות, דכאון, חוסר סיפוק, הורדת הבטחון, למחשבות אובדניות ולבעיות נפשיות קשות כמו-הפרעה דו קוטבית, [מניה דפרסיה שעוד נכתוב בזה בס"ד]. משום שבעצם זה שמצפים ותובעים מהם להגיע למקסימום ולא מצליחים, הם עשויים לפול לרדיפה והלקאה עצמית על עצם כך שהם לא מצליחם לרצות את המשפחה והחברה. כמו כן-

בעקבות זה שדכו להם את הנפש השכם והערב- "אתה מוכשר אך לא מנוצל או לא מתאמץ די הצורך", מפסיקים להשקיע. כי מבחינתם עשו את המקסימום ונכחו להבין שאין שום ריצוי ופירגון מיוחד מצד החברה והמשפחה כלפיהם. בעקבות זאת פתחו קשיים נלווים של-"פרפקציוניסטים"[השגת שלמות]. התוצאה-

פחדים, חרדות, דיכאונות מרידה בסמכות ופריקת עול רחמנא ליצלן. העדר טיפול נאות עלול לגרום גם לנזק בריאותי, כי כל תחלואי הגוף מתחלואי הנפש כידוע. ועוד-

בעלי קשב שלא קיבלו את הסיוע המתאים ובזמן, אינם מצליחים למצות את יכולתם ונוטים להיכשל ולהגיע לתוצאות נמוכות, משום שמאבדים את ביטחונם ונוטים להניח מראש שלא יצליחו ונמנעים מלהתמודד עם אתגרים שנראים בעיניהם קשים למדי. נטייה לדחות דברים והימנעות מאתגרים והתחלה חדשה, גורמת להם להמשיך להיפגע ועומדים במצבים של חוסר שביעות רצון מעצמם, מהחיים ומחיי הזוגיות בפרט. עיקר התסמינים-

חרדות, דיכאון מתמשך ומעמיק עד שנזקקים לטיפול פסיכיאטרי, התמכרות לכדורים, אלכוהול וסמים למיניהם כדי לשתק מערכות עצבים במוח על מנת שיוכלו לתפקד ולהתמודד במערכת כלשהי בחיים. אמנם-

את ההפרעות, המחשבות הטורדניות והרמת הביטחון ניתן לייצב באופן יחסי ע"י טיפול תרופתי ולהגיע לרמת איזון מסויימת, אך אין אפשרות לריפוי מושלם ויציב לאורך זמן. מאחר והפתרון התרופתי משתק תאים ומערכות במוח ומפתח בעיות נוספות בנפש-מצוקות, מועקות וחרדות המשפיעות באופן ישיר על הבריאות ועל התמודדות החיים. גם הרופאים בעצמם מודים שהפתרון באמצעות התרופות אינו מבריא את הגוף ובוודאי לו פותר בעיות נפשיות, אלא שיתוק מערכות עצבים בלבד כדי שלא ירגיש את הסבל והכאב ויחיה באופן רגוע יחסי עד כמה שניתן. כמו כן-

לאחר הפגת הכדור, הוא ממריץ את הדם ברמה עוצמתיתי ואזי הילד מתנהג בצורה מטורפת ובלתי מרוסנת כלל, מה שבאופן רגיל לא היה מגיב ומתנהג באופן הזה. תופעה זו היא מאוד מבלבלת, ונדמו לנו שזה כתוצאה מכך שעברה ההשפעה של הכדור, ואזי דוחפים לו עוד כדור כדי להרגיעו וכך הגלגל חוזר על עצמו. נקודה חשובה זו הרופאים בדרך כלל לא מגלים, אולם אפשר לבדוק ולשאול גם את הרופאים ולברר את העניין כאמור.

ניתן לתת מענה לבעלי קשב ע"י הקנית למידה נכונה וסגנון מותאם. א. את הקושי להתרכז באופן רציף, ניתן לתרגל ע"י עבודה עם הפסקות מרובות וקצרות. ב. ניתן להקל על הצורך של בעלי קשב להיפראקטיביות ע"י עיסוק ספורטיבית רציפה, ובשעת מבחן ניתן לתקן טעויות שנגרמות בשל נטייה לאימפולסיביות באמצעות חונך. ג. הגשת מבחן לילד לפני המבחן כדי להכינו לחומר הנלמד ובדיקת התשובות לפני הגשה. בכל המקרים הללו הקושי הראשוני עדיין קיים אך דרך ההתמודדות ממזערת את הפגיעה שלו בתפקוד היום יומי ומעלה את בטחונו והערכתו בעיניו ותגרום לו להאמין בעצמו להשתדל להתאמץ ולהצליח. כמו כן-

חשוב מאוד לעודד ולתמוך בו על מנת לגרום לו להאמין בעצמו שהוא חכם ומוכשר לא פחות משום אדם אחר. המטרה בשלב זה לבנות לו דמות יציבה וחזקה בעיניו שתעניק לו כוחות וכלים חזקים להתמודד בניסיונות ובמצבים בלתי צפויים שאינו ערוך לה מראש. בעלי קשב סובלים בנוסף מהפרעות שינה ומצבי רוח משתנים. לכן-

ככל שנערוך אבחון מתאים ובשלב מוקדם יותר, קיימות פחות השפעות משניות שליליות מחד ועצות טובות ויעילות מאידך. עיקר הטיפול-להעצים אותם, להעלות את הערכתם בעיניהם ולבנות להם ביטחון ואמון בעצמם כדי שיצליחו בתחום הלימודים ובחיים בכלל. סוד העניין-

הרופא האמיתי של בעלי קשב זה הם בעצמם. לפיכך-

חייבים להחדיר להם שהם מוכשרים ומסוגלים להצליח בתחום הלימודים, בחברה ובניסיונות החיים.

יתרה מכך

בעניין הטיפול התרופתי- הרופאים מחדירים למטופלים שע"י תרופות יהיו מסוגלים לתפקד ולהתמודד. חברת טבע חוגגת הרופאים מקבלים בעקבות זאת מלגות, העלאת שכר ומעמד מקצועי וחברתי על חשבון אותם נשמות אומללות חסרי ישע והם עתידים ליתן את הדין וודאי. איני עושה הכללה ולא שולל טיפול תרופתי מתאים אם חייבים וכמובן ע"י התייעצות מקצועית כוללת שבחנה ובדקה מקרוב את הנפשות הפועלות.

אולם, מה שעושים הרופאים- מייאשים ומדכאים את החולה ותולים אותו בעצמם ובתרופות למיניהם ושוללים ממנו את החרות ואת יסוד האמונה הפשוטה- שהשם יתברך הוא כל יכול והוא הרופא הבלעדי לכל מחלות הנפש והגוף, ועיקר הריפוי מכל המחלות ובעיקר מתחלואי הנפש, תלוי אך ורק בכח האמונה הפשוטה המושרשת בכל אדם- להאמין באמונה שלמה שרק הוא יכול לרפאות את עצמו, בכח האמונה הפשוטה שהשם יתברך השריש בו ואפילו מהמחלות הידועות שע"פ הרפואה אין לה מזור ורק מכח האמונה והרצון מבחינת- "אין דבר העומד בפני הרצון", מתרפאים ומצליחים בכל תחומים,[ולא חידשתי דבר].

לפיכך-

חובה עלינו כהורים לקחת את התפקיד המקורי-לחזקו ולהחזיר לו את האמון בעצמו על מנת שיצליח להתמודד בכל ניסיונות החיים וזו תשובת המשקל בעבורנו על החינוך הכפייתי שהעברנו ושללנו ממנו את החרות והעצמאות וגרמנו לו את התסביכים הללו כידוע לכל הורה, למרות שיש יוצא מן הכלל!! משום שאין שום כלי מדויק לאבחון מיוחד שנותן תשובה ברורה לגבי אבחנת הפרעת קשב וריכוז, לכן התוקף של האבחון גדל ככל האפשר והוא נשען על יותר בדיקות שונות בלתי תלויים זה בזה.

מאחר שלהפרעת קשב קיימות בעיות נלוות מרובות ומסועפות, לכן חייבים לבדוק אם קיימים גורמים נוספים הפוגעים בתפקוד הילד, מלבד הפרעת הקשב ולהעריך אותם נכונה ואם נמצאו, לתת להם את המענה המתאים. לאור זאת-

בשלב האבחון ישנה חשיבות רבה לוודא שאכן מדובר בהפרעת קשב ושהתסמינים אינם נובעים מהפרעות נפשיות, בריאותיות ובעיות נוספות. מפאת שיש תסמונות רפואיות שונות המחקים ממש תסמינים של הפרעת קשב ודומים לאותם הפרעות, אך דורשים טיפול ספציפי שונה לחלוטין. כגון:

חוסר שינה, רוגע, בעיית רעב, צמא, עייפות, מנוחה, שעמום, היפראקטיביות או אימפולסיביות שאינה קשורה לבעיית קשב. יתכן גם הפליה לרעה בבית או בבית הספר שגורם לילד לאבד מוטיבציה להשקיע או דרישה לשלמות מצד ההורים ובעקבות כך מחדירים לו שהוא מסוגל ולא מנוצל מספיק,[הורים פרפקציוניסטים],או אפילו בעיות בזוגיות ושלום בית לנוכח הילדים[בעיה נפוצה]. כל עניין-

נידון לגופו ויתכן שזה לא קשור לבעיית קשב, רק התגובות וההתמודדות זהות לבעיית קשב וזו ההטעיה. בעלי קשב מסוגלים להתרכז למשך זמן ארוך בפעילות שמעניינת אותם במיוחד, מפאת כשעוסקים בדבר שיש להם עניין רב, הגירויים והמסיחים החיצוניים לא יפריעו להם. פעילות שגורמת להם תחושת סיפוק מלאה מאפשרת להם להתרכז ולהצליח באותה משימה, כגון:

לימוד מעניין, עבודה, עיסוק שגורם לסיפוק, צפייה במחשב וכל עניין שמתחברים אליו, משום שיש בהם גירויים גבוהים ומשתנים בעלות משמעות בעבורם. ראוי לחנך ולנתב אותו ע"פ תכונותיו מבחינת- "חנוך את הנער ע"פ דרכו" ולא כראות עיני ההורים "והמה יגידו",אולם ע"פ ההלכה כמובן,[ולא להתיר בשום אופן פלפונים חופשיים חליליה שעל כך ההורים עתידין ליתן את הדין רחמנא לצלן]. מצד אחד בעלי קשב אינם מסוגלים להשקיע במשימות חשובות למרות המודעות לחשיבותם ואע"פ שיש להם רצון גדול להצליח ומאידך- בפעילות שמעניינת ומרתקת אותם יותר ישקיעו ויצליחו, למרות אי הנחיצות בה. לפיכך-

במצבים שההתעניינות שלהם נמוכה, התסמינים של בעיית קשב יתגלו בעוצמה רבה ויקשה להם לעמוד מולם. מובן שהתנהגות מוקצנת זו אנושית בהחלט ומרבית העולם כך מתנהג, שבמשימה שמעניינת אותם ישקיעו ויצליחו ביחס לשאר פעילות. אך ההבדל בין בעלי קשב לאחרים, שרובם יתמידו ויצליחו אף בעניין משעמם, משום חשיבותו ונחיצותו בעיניהם, בעוד שבעלי קשב לא יתמידו באותה משימה ולא יצליחו בה למרות ההשלכות החמורות בעבורם, כי זה לא מעניין אותם, עוד נכתוב בס"ד.

הקבלה וההכנעה משתלמת ומתגמלת אך גם מפחידה, אולם התוצאה- אושר ושלווה ושביעות רצון מבן זוגך ובעיקר מעצמך. הענקת כבוד וסמכות לבעל בהנהגת הבית ולשמש לרעיה נאמנה, אין פירושה חזרה לדורות קודמים או לצאת במרד נגד נשים שתלטניות.

איני ממליץ לך לשתוק ולוותר או להיות קשוחה וללחום, המטרה בעלון זה להעביר לך כמה יסודות בסיסיים מבחינת- "חכמת נשים בנתה ביתה", שיעזרו לך לשנות גישות בחיים ולהחזיר את האושר והשלוה לזוגיות ואת מיטב הצמיחה המשותפת ללא יועצים ומגשרים. איני אומר שאת אחראית לכל בעיה בנישואייך כי זה לא אמת. גם בן זוגך צריך וחייב להשתנות ולשפר בהרבה תחומים, אולם על כך אין לך שליטה ובפרט שזה לא תפקידך.

את יכולה רק להשתנות בעצמך ולשנות גישות חיוביות ולחזור לעדינות המיוחדת כפי שהיטבת עימו בימי החיזורים, כי זה הרבה יותר קל ומועיל מאשר לנסות לשנותו. במקום לבזבז כוחות ואנרגיות סרק על מה בעלי צריך לתקן ולשפר, רצוי להעריך ולעודד אותו על הקיים ועל מה שהוא עושה ממילא עבורך ועבור הבית, כי גברים בנויים ע"פ טבעם שאין דבר מובן מאליו וזה היפך הנשים שעושות הכל בשמחה וכמובן מאליו.

למעשה עידודך יניע אותו להשתנות ולתמוך יותר ולהוכיח את מסוגלותו, מפני שהוא מעוניין להיתפס כבעל טוב ואחראי ולא רשלן ונזוף. וויתור על שליטה זה להתבונן בתכלית האמיתית של החיים ושם האושר והשלווה שלך מונחים, ולא בחיצוניות-באגו, בכבוד ובמידת הניצחון. ראשית-תתאמצי לא להעביר שום הערות או ביקורת עם כל הקושי, גם אם את חשה חייבת וצודקת תתעלמי, וגם אם תצטרכי לנשוך את השפתיים, כי הנזק והצער הרבה פחות כואב מאשר לבקר, להגיב ולפגוע.

פשוט קבלי אחריות על הזוגיות והאושר שלך, תתמקדי בטוב ובחיובי. שנית-תתני אמון וסמכות גם אם טעה וכשל, העמידי פנים שאת סומכת ותאמרי לו זאת, ובעיקר תפנימי לעצמך שהוא יצליח, כי אם אין לך אמון בו הוא ירגיש ויכשל. סיפרה מטופלת שמשתדלת רבות לפרגן לבן זוגה ואינה מבינה מדוע הוא מרוחק ולא מתרצה. שאלתי-"את מאמינה למה שאת אומרת לו"?

ענתה-"אני עושה עבור שלום בית".עניתי-"יפה מאוד מצידך, אולם כל עת שהוא לא ירגיש שזה האמת שלך, הוא לא ירגע אלא זה רק יכעיס וימרמר אותו".ענתה-"זה בדיוק מה שקורה". איני אומר שלא צריך לפרגן ולחזר, "כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אך כדי שההשפעה תהי חזקה ותשפיע על בן/ת הזוג, להשתדל לומר בכנות ולא מהשפה ולחוץ. כמו כן יש לפרגן על מעשים מציאותיים ולא דמיוניים ובזמן המעשה להתכוון למה שאומרים.

יתכן שבני הזוג אינם רגילים בפירגונים או שלא מאמינים. לכן עשויים בתחילה לא להתייחס או לדחות את בן זוגם באמצעות אמירות כמו-"זה לא נכון, זה מזויף, לא אמיתי וכ'ו",כדי לבחון את הצד השני, לכן ההצלחה כמו בכל הנהגה טובה זו התמדה [ כעת איני מדבר על נשים שאינן מסוגלות לקבל חיזורים מפאת בעיות רגשיות, כי זה נושא בפני עצמו].

יצוין- שלא יתכן לפרגן ולחזר ובזמן אמת להתעלם, כי זה מוכיח שהכל היה מהשפה ולחוץ,[בעיית הגברים].טבע האיש לרצות בעניינים גשמיים, במגע ובאופן חיצון ושטחי, מאשר תמיכה רגשית שעבורה זה מעל הכל. חובת הנשים לקבל תמיכה זו ובזמן אחר לשוחח על הצורך הרב שלהן לקבל אוזן קשבת, תמיכה, עידוד וחיזורים, ועל האיש ללמוד כיצד לשלב את תמיכתו הגשמית עם התמיכה הרגשית. שלב שלישי- תתאמצי בכל הכח לא לעזור או לעוץ לו עצות שלא ביקש.

הכלל בבניית אמון ובהענקת סמכות, לומר על תקן קבוע: "אני סומכת עליך, מאמינה בך, אתה מסוגל, יכול וכ'ו". כי זה מה שידרבן אותו לעשות הכל כדי להוכיח לכולם ובעיקר לאשה, שהוא מסוגל לקבל מנהיגות וסמכות, כדי לרצות ולהעניק לה את המיטב שהיא ראויה לו וודאי. זהירות מביטויים- "אני לא סומכת, לא מאמינה, אכזבת אותי בעבר וכ'ו". כי גם אם היה סיכוי אחד לאלף שייקח יוזמה ואחריות לעשות שינוי כדי לדאוג לך, הפסדת.

גם אם את עדיין לא מאמינה בו ולא סומכת עליו מכל מיני סיבות, העמידי פנים ותאמרי לו שאת מאמינה בו וכ'ו, ובכך תחזירי את האמון לזוגיות, שהוא הבסיס החשוב והמרכזי להצלחתכם. הפנמה לעצמך תסייע לך לתת בו אמון ויסלק ממך את השליטה שמקורה בפחד שמא תפסידי, ויהפוך אותך לרגועה ושלווה יותר. חשוב לזכור ששינוי גישה לא חל ביום אחד ובעיקר בהקניית הרגלים כה חשובים, בתפילה והתמדה זוכים. ניתן לתרגל בדברים קטנים: א.

לא לקנות לו הלבשה, נעליים תחתונים וכ'ו, אלא אם ביקש ב. לא למתוח ביקורת על אופן שבו תחזק את הרכב ג. לא להעיר על שלא שילם את התשלומים בזמן ד. לעצום את העיניים בשעה שנדמה לך שבעלך עומד לעשות תאונה ולא להעיר לו כל רגע, [חוץ מפיקוח נפש]. ה. לא להדריכו כשטועה בדרך, גם כשידוע לך דרך קצרה יותר ו. לא לפקח עליו ולייעץ לו ז. לא לקבור אותו תחת רשימות ומטלות ח. לא להתלונן על חוסר עזרה בבית ולגרום לו רגשי אשם ושיחוש חסר תועלת ט.

להיות לו זמינה ולא להענישו בעיקר בינו לבינה י. לכבד את רעיונותיו ולא לסתור אותם גם אם יש לך יפים יותר יא. להעניק תמיכה והערכה על כל דבר קטן, כי עבורו כלום לא מובן מאליו יב. לאפשר לו להתמודד לבד במצבי לחץ אם לא בקש עזרה, רק לתמוך ולעודד יג. לחלוק עימו אחריות בכל התחומים ללא אשמה וכעס יד. תרגילי על לשונך לומר לו- "אתה צודק", בעיקר עם בעל ביקורתי. במידה וקשה לך לקיים עצות פשוטות אלו, מסתבר שיש לך צורך לשלוט בו ובסביבה.

אם תתחילי לקיים עצות פשוטות אלו, בזמן קצר יחזור הבעל שחיזר אחריך והאחדות שחלמת עליה ובהבטחה!! יצוין-שרצון האשה שהאיש ינהיג את הבית [בדרך הנכונה] ככתוב- "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", כי סמכותו מעניקה לה ולילדים עוצמה וביטחון כי עם בעל סמכותי ואחראי היא מרגישה בטוחה ומוגנת[כעת איני מדבר על גברים שאינם מסוגלים להנהיג]. סמכות לא לוקחים בכוח וכל שכן לא מנהיגים ברודנות ובחוסר התחשבות ברגשות האשה.

נחזור- מובא ברבינו האריז"ל [שער הגלגולים הקדמה כ'] שבדורות האחרונים "האשה תשלוט". רואים בחוש כיצד הנבואה התקיימה ובעיקר בדורנו מה שלא היה בדורות קודמים, שהאשה תפסה כח ומעמד בכל התחומים מה שלא היה בעבר וזה חדר גם למחנות התורה. בעיקר שנשות דורנו קיבלו עליהן את עול הפרנסה שזה כלל לא תפקידן כמחויב בכתובה כדי לזכות לבעל תלמיד חכם, אשריהן ואשרי חלקן.

אך מטבע הדברים זה מקנה להן כח ועוצמה לעמוד על דעותיהן ולהתנגד לסמכותו וגם בדברים שהוא חייב להנהיג, חוץ מענייני הבית שזה נושא בפני עצמו, לכן הניסיון שלהן להתבטל לבעל ולהעניק לו סמכות קשה מאוד. יצוין- אשה דעתה קלה ועלולה בכל עניין להקצין לחיובי או לשלילי וקשה לה למצוא את קו האמצע. לכן יש חיוב לבעל לאזן אותה ולהאיר לה את הדרך הנכונה ולא לומר בכל דבר אני-"סומך עליה".

גם אם קשה לו להנהיג, רצוי לקחת את האחריות ביחד ולא להתנער, כי אשה חייבת סמכות ויראה מהבעל [לא פחד], אחרת עלולה לפרוץ גדרות. מצד שני יש לאשה בינה יתרה ויש לסמוך עליה בענייני הבית, וכן יודעת להעניק לילדים את הצרכים הנפשיים והרגשיים יותר מהאיש, לכן צריך לבדוק עם כל זוג לגופו של עניין. מובן שאין רשות לאשה להתערב לאיש באיזה כולל ללמוד, עם מי ללמוד ואיזה חומר למידה מפני שהיא המפרנסת.

לעומת זאת אין האיש רשאי לבטל תורה ולומר לאשה-"שכרך מושלם בשמים". חוץ מפיקוח נפש או בעניינים מיוחדים שרק הוא יכול לעשות עבור האשה והבית. כי גם אם שכרה מושלם יש כאן בעיה של הונאה, כי לא נישאה לו וקבלה את עול הפרנסה כדי שיתבטל. בעבר כשיצאו המכשירים רעייתי ביקשה שאקח מכשיר לכולל ורק במצב של פיקוח נפש תתקשר. עניתי-"אם אקח יהיה פיקוח נפש ואם לא אקח לא יהיה".

ברוך השם אני אברך כולל מעל שלושים ושלוש שנה אב למשפחה ברוכת ילדים ונכדים ולא קרה מקרה אחד של פיקוח נפש ובס"ד גם לא יהיה. חשוב שהלימוד והתפילות של הבעל יהיו בכולל ולא בבית. גם אם קם מאוחר לא יתפלל בבית בשום אופן, כי הערך העצמי שלו ירד בעיניה וממילא תתנגד להעניק לו סמכות, הן בעניינים הגשמיים והן בעניינים הרוחניים וזה בדוק ומנוסה.

כמו כן בעל בטלן ללא לימוד, תעסוקה וכ'ו, במידה ואין לו סדר יום ברור, יקשה לאשה לתת לו סמכות, כל שכן כשהיא המפרנסת העיקרית. מכאן צריך זהירות יתרה לאיש בהנהגת הבית בדוגמא האישית ביציבות ובהתמדה, כדי שתחוש בטוחה ומוגנת להעניק לו סמכות. זה לא סותר שרצוי להתייעץ עימה, כי- "בינה יתרה" ניתנה לה וגם אם יחליט לנהוג בדבר מסוים נגד רצונה, יעריך את הסכמתה ויגלה הבנה לקושי שלה וכך תהיה לו ס"ד להצליח.

גם אם לא הצליח בדבר מסוים, הוא יחסוך לו עימה מאבקים וריבים מיותרים בעתיד, כי בעצם זה שהתחשב ברגשותיה וגילה הבנה בקשייה, היא תגלה כלפיו יותר הבנה וסבלנות. יצוין- שכל הנהגה או סמכות מצד האיש ואפילו הטובה ביותר, אם היא פוגעת או חסרת התחשבות ברגשות האשה או בכח חלילה, זו היא "פצצה מתקתקת" שכעבור זמן היא עשויה להתפוצץ ולגבות מחיר יקר מכל המשפחה והמעורבים.

כי כל רגש שניפגע ונחסם ולא יצא בזמן ובאופן הנכון, גורר אחריו פגיעות ומשקעים, שלאחר זמן זה מתבטא בהתפרצויות זעם כלפי בן/ת הזוג ובשנאה כלפיו וכלפי השקפתו, ברמה שלא מוכנים לסלוח ולנסות לפתוח דף חדש, [כעת איני מדבר על ההשלכות הרפואיות שהמשקעים גרמו]. לכן גם אם האיש מעוניין לעמוד על הנהגה רוחנית טובה וכל שכן אם הוא חפץ להכניס הנהגה חדשה בעניינים רוחניים של הבית והילדים, רצוי מאוד שזה יהיה בהסכמתה המלאה.

במידה והחליט לערב דעת תורה והסכימו עימו אך האשה אינה מעוניינת או אינה שלמה, רצוי לשכנע אותה כדי שיבוא גם מרצונה. אחרת גם אם הצדק עימו היא עשויה למשוך את הילדים לצידה ולאחר שהם גדלים, הם עשויים להמריד את האם על האב או היא אותם וכאן החורבן בלתי ישוער. במקרים הללו רצוי לערב סמכות מקצועית וכמובן תורנית שתבדוק את הנפשות הפועלות ותנהיג אותם בהתאם למצב הריגשי והרוחני. ראשית על בני הזוג ללמוד כיצד להשמיע לילדים קול אחד ולא שני קולות.

כי גם אם הם טועים בחינוך, הנזק כאן הרבה פחות מאשר כששומעים שההורים חולקים זה על זו. כלומר גם אם האיש טעה בדבר מסוים חל איסור מוחלט לאשה להעיר לו בנכחותם וכן להיפך. ידוע לי על זוגות שהחינוך לקה בחסר, אך דאגו להעביר בחינוך קול אחד, זכו לדור ישרים מבורך, ואלו שחינכו נכון וחלקו זה על זו, הרסו את הזוגיות ואת ילדיהם, שבת שלום ומבורך.

לשאלות בפ'ל:

שנה טובה, פוריה, מוצלחת ומבורכת, וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל, ממני עבדיכם ומוקירכם יעקב אליהו!!

תקשורת

עיקר התגברות היצר הוא בעניין הערות, שמסית את בני הזוג להעיר זה לזו, וזהו המתכון הבדוק ביותר לחורבן הבית. חשוב לזכור שאף אחד מאיתנו אינו אוהב הערות ושאין בהם שום תועלת, אדרבה רק הרס וחורבן. למשל בעל שמעיר לאשתו ואפילו בצדק, מחליש ושובר את רוחה בקרבה. בעיקר כשמעירים בצעקות ובכעס או בנוכחות הילדים ואנשים זרים. משאת חייו של האיש, לזכות לתואר של הבעל הסמכותי. ההבדל בין העברת סמכות להערה?

הערה נידחת על הסף ומתפרשת כשליטה, וסמכות מתקבלת בשמחה, מאחר שמקורה מלב טהור ונקי כי זה לטובת שנינו, זה המודד וזו הבדיקה. מקור חיות האשה בקבלת חשיבות ונשיאת חן מבעלה בדווקא. כל הנאתה ושמחתה תלויים ביחס ובהערכה של בעלה כלפיה וזו כל תשוקתה, כי כך היא בנויה מראשיתה. כל הערה פוגעת ישירות בכבודה ומחלישה את מקור חיותה. כשם שיש לאיש יצר חזק לראות, כך קיים באשה יצר להיראות.

אולם עיקר רצונה להיראות הכי יפה ומושלמת בעיני בעלה דווקא, ככתוב-"אל אישך תשוקתך". כידוע נשים סובלות מרדיפה עצמית. מידה זו חבויה מתחת לסף הכרתן ונובעת מהצורך הנפשי, להרגיש הכי מועדפות ומושלמות בעיני הבעל, לכן הן ברדיפה תמידית להשיג כמה שיותר שלימות. כאשר הבעל מבקר ומעיר לאשה ואפילו בצדק, הוא בעצם מחזק את רדיפתה ומאמת לה את הרגשתה שאינה מוצלחת ושווה כלל.

התוצאה

הריסת הביטחון והדימוי העצמי, נשברת לרסיסים, נזקקת לטיפולים רגשיים ורפואיים, מאבדת איזון ואימון בעצמה, העדר תפקוד ואפילו בדברים הפשוטים, כמו ניהול הבית וחינוך הילדים, ובסופו נזקק הבעל לטפל בה ובילדים.

המסקנה

כל בקורת והערה מצידו ואפילו בצדק, מבאיש את ריחה ומתפרש לה שהיא דחויה ושאינה יפה ומושלמת בעיניו. קיימת טעות נפוצה ואיומה להעיר לאשה לאחר מעשה או לתופסה בזמן כשלון ולהוכיחה במשפט המפורסם-"אמרתי לך".משפט זה מקורו ממקום של גאווה והרמת הדימוי העצמי על חשבון השני. התגוננות האשה: "אתה יותר טוב"? "זה בגללך, העיניים שלך, הקפדות וכ'ו". ישנם גם כאלו שמוכיחים את נשיהן ומכריחים אותן להודות בטעותן ומדביקים להן תואר של "שקרנית".

יש לציין שאין יותר טיפשי ומגוחך מצד הבעל, לתפוס את האשה בשעת כשלון ולהכריחה להודות בטעותה. מפני שקיים באשה קושי עצום שאינו בשליטתה להודות על טעותה, ובעיקר כשתופסה בזמן כשלון. הקושי נובע מפחד תת הכרתי שאם תודה, אזי הערכתה וחשיבותה ירדו בעיניו, ועל תכונות אלו היא מוסרת נפש, ואין זה בבחירתה כי כך היא בנויה מראשיתה. לפיכך על הבעל להתעלם בשעת כשלון, ובזמן אחר לשוחח באופן חיובי ורגוע ובלי האשמות, היא תטיב לקבל יותר.

פעמים הבעל נחסם ואינו מצליח לכבד ולתת לאשה את המקום הראשון שזקוקה לו יותר מכל. אחת הסיבות, משקעים ופגיעות שיש לאשה מהעבר ובעיקר בילדות וזה התפרץ בנישואין. בעקבות כך האשה מתנהגת באופן כוחני ושליטת יתר בכל התחומים, ואינה מאפשרת לו להעניק לה את "המקום הראשון",וע"פ רוב ללא כוונה ומודעות.

בדרך כלל, נשים שתלטניות ספגו בעבר אכזבות, וחלק מן הצרכים הבסיסיים לא סופקו להן. החל מתזונה, ביגוד והנעלה, חינוך שתלטני כפייתי, חוסר אהבה ותשומת לב מספקת מההורים ועוד.. תהיה הסיבה אשר תהיה, המסקנה השגויה שהסיקו, שאיש לעולם לא יוכל לדאוג להן כראוי. טיפחו אמונה ילדותית מתחת לסף הכרתן, שאם יצליחו תמיד לשלוט במצב והדברים יתנהלו כרצונן, כך ישיגו יותר את מבוקשן, התוצאה-שליטה בכל.

חלק נכבד מהנשים חיים בפחד ובחרדות שמא לא יקבלו את מבוקשן ונרמלו את רמת הפחד ע"י שימוש בתרופות ומשככי כאבים למינהן, אולם תגובתן הטבעית היא שתלטנית. האמינו שככל שיצליחו לשלוט באנשים, בסביבה, בחברה, במשפחה ובבן זוגן, כך ישתפר מצבן. כמובן שהן האחרונות שיהיו מסוגלות להודות בהתנהגות זו, לכן לא ניתן לעזור להן. כששואלים אותן על פשר התנהגותן, תשובתן בצידן. אנו מנסות לעזור, לייעץ וליעל, לכן יעשו כל שביכולתן כדי להבטיח מרחב שליטה.

נשים שהחלו את "תוכנית הכניעה",נעשו מודעות לכל הטעויות של העבר, ונתמלאו בהרגשת אשמה ובחרטה איומה על אופן התנהגותן. אחת המטופלות שהחלה להחלים תיארה את עצמה בנישואיה, כמי שמכינה את המזוודות ארוזות עם כל התכולה, כרטיסי אשראי, שיקים וכ'ו, נועלת נעלי ריצה, על מנת שתוכל לברוח בהזדמנות הראשונה. המחשבה הייתה בכל עת להיות בהיכון לרוץ לקראת חיים שבהם תקבל את כל מה שהיא חולמת ללא עזרה משום אדם ובפרט לא מהבעל.

בדרך כלל מחשבה זו קיימת אצל רוב הנשים השתלטניות ומלוות בהרגשת פספוס והחמצה תמידית, שעדיף להתגרש ולחיות אפילו לבד או עם גבר מתחשב ומבין יותר. על פי פרי דמיונן, האושר ממתין להן בחוץ וכל יום שעובר זה הפסד גדול שאין להשיבו. מחשבה שגויה זו, אוכלת ומכרסמת אותן ומביאה להן סבל וצער בלתי יתואר. התנהגותן מזולזלת וממורמרת וחסרות הערכה לכל דבר.

בכל מקום הימצאותן מעכירות את האווירה וכמובן את מערכת היחסים בביתן, ומלאות בהרגשת מסכנות ואומללות ושאין מי שיבין אותן ויספק להן את צרכיהן כאמור. התוצאה: תמיד טעונות, מתוחות וכעוסות, וכל בעיה שמתעוררת מהווה בעבורן לעילה מספקת לסיים את הנישואין ובכל מחיר ולקוות לחיים יפים יותר בסיבוב הבא.

היסוד והעיקרון החשוב בהצלחת האשה בכניעה, הוא להשאיר את השליטה שנשים זקוקות להן בהצלחת הקריירה ובהעצמה האישית מחוץ לבית, ובניהול הבית וחינוך הילדים לסמוך ולתת אימון לבעל. חישבי על ההבדלים הגדולים שקיימים בין גבר לאשה כניגוד טבעי, כי כך הבורא ית' החליט, וזכרי שרק ע"י ניגודים נמשכים זה לזו. ככל שהניגוד יגדל, כך המשיכה והריגוש בין בני הזוג יהיה גדול יותר. כלומר-ככל שתשאפי להיות נשית יותר, כך בעלך יהיה גברי יותר.

כדי להגדיל את המשיכה והחיבור, תעצימי את הניגוד. לכן השתדלי להיות רכה, עדינה, חביבה ומקבלת. ככל שתמעיטי את הביקורות, הערות והדרישות שמקורן בשליטה, כך תתעצם תחושת החיבור, האהבה וכח המשיכה ביניכם. כדי לזכות ל- "חכמת נשים בנתה ביתה", צריך חוכמה. כלומר תלמדי את אופיו ותשאפי להיות חכמה להשמיע, להראות ולתת לבעלך את מה שהוא אוהב, זקוק וצריך, ולא את מה שאת חושבת, וזו ענווה שמקורה בחוכמה.

ההיפך מזה- "אולת בידה תהרסנו", כלומר-משתמשת בשכל שמקורו בשליטה, מי יותר חכם, צודק או אשם, ואחורי כל ניצחון מסתתר הפסד גדול. יתכן שאפשר להחליף תפקידים, אולם בהיותי משמש כיועץ נישואין מעל ארבעים שנה אצלי זה לא עבד, וגם אצל אותם עשרות אלפי זוגות שהכרתי וטיפלתי זה לא צלח. בדור הקודם הגברים היו גברים והנשים היו נשים, כל אחד מילא את תפקידו בתמימות ובשמחה.

האיש מילא את תפקידו כמפרנס ומנהיג, והאשה נשארה בבית וקיימה בהכנעה ובשמחה את התפקיד המסורתי והמיוחד של הבית היהודי, [איני מדבר כעת על תלמידי חכמים שתורתן אומנותן]. שוויון הזכויות בין נשים לגברים גרם לחילוף תפקידים ולהרס וחורבן בכל התחומים ובעיקר בזוגיות. פגיעות, מריבות וגירושין, שלא היה מאז ששת ימי בראשית.

גם אם יש אשה שיכולה לטפל בעצמה ולהגן על ילדיה לבד, אולם ברור מעל כל ספק ששליטת הנשים בניסיון להתכחש לתפקיד הגבר ולאופיו המיוחד כמנהיג, גרמה לחורבן ולחוסר סיפוק, שמחה והצלחה בכל מערכת זוגית, ומי שהפסיד בעיקר זה הנשים. אשה כנועה נהנית משפע בתחומים שבהם היתה חסרה בעבר: א. את ההגנה והביטחון שמעניק לה הבעל. ב. האחריות והדאגה לאשה ולבית כולל עול הפרנסה. ג. נטל הבית וחינוך הילדים שעד כה היה על צוואר האשה, עבר לגבר. ד.

זוכה להתמקד יותר בעצמה ובהגשמתה העצמית. ה. הערכה, חיזורים והערצה מצד הבעל. ו. זוכה להימשך שנית לבעל ולהעריך אותו כראוי. חילוף התפקידים הורידו את המשיכה לשני הכיוונים, כי גבר בטבעו נמשך לאישה, ואשה בטבעה נמשכת לגבר. בעיקר זוכה לענווה, תיקון המידות ולהשלמת יעודה.

לסיכום

ככל שהניגודים הטבעיים שקיימים בן האיש והאשה יגדלו, כך החיבור והריגוש, יתחדשו ויתעצמו כבתחילה. במקום לסבול ולהיאבק במי צודק או אשם, תעצימי את התכונות המיוחדות שהבורא ית' ברא לך, ואת סגולותיהן הייחודיות בתפקיד המיוחד שזכית לו, וכך תזכו לאושר של "איש ואשה זכו שכינה שורה בביתם".

מובא ברבינו האריז"ל[שער הגלגולים הקדמה כ']שבדור המדבר שלטו הגברים על הנשים כמוכח בחטא העגל, שלקחו בכח את זהבן ועשו את העגל. לעומת זאת הנשים היו הראשונות שתרמו את תכשיטיהן לצורך בניין המשכן. לכן בדורות האחרונים שכרן יהיה שישלטו על הגברים. ע"פ דיוק לשון האריז"ל בזה מסתיים שכרן. אבל אותן נשים שזכו להעניק סמכות לבעליהן, שכרן לאין קץ ולאין ערוך.

מובא עוד, שאשה שתלטנית זה משום שגלגול הקודם היתה גבר שתלטן והתיקון כעת להעניק לבעל סמכות, ולא מתגלגלת בכלב שהוא עז פנים. סמכות מקבלים, שליטה לוקחים. לכן סמכות אמורה לבוא מלב נקי וטהור שזה לטובת שנינו, היפך משליטה שמקורה ממקום רע ושלילי שמטרתה לשלוט ולהתנשא מעל השני. בדרך כלל-

טבע האיש להיות מנהיג סמכותי של הבית כי כך הוא בנוי. לעומת זאת האשה בנויה בטבעה להיות כנועה ומקבלת מבן זוגה ובלבד שלא נחשפה לרוחות רעות ולהשקפות זרות. אותן נשים שעדיין מתקשות לסמוך על בעליהן ולתת בהם אימון, אלו תגובות על חששות ופחדים פנימיים, שמא לא ידאגו להן כראוי או לא יקבלו את צרכיהן או יוזנחו ויהיו בסוף סדרי העדיפויות. כשסומכים על מישהו, פירושו-לתת אימון מלא בלי לבדוק ולבחון אותו בכל עת מתי יכשל.

אלא להראות לו שאנו מאמינים וסומכים עליו ולומר לו זאת בכל עת, כי זה מה שעשוי לדרבן אותו לעשות כל שביכולתו להצליח. הבדיקה לאשה שתלטנית? היא בדרך כלל נוטה להעיר ולתקן את בן זוגה, למתוח עליו ביקורת ולנצח אותו, כי זו תגובה על חוסר בטחון ופחדים שקיימים בה. מאחר שאת מונחית ע"י אותן פחדים, הרי המציאות אינה בשליטתך, לכן אינך חייבת לשלוט ולתמרן אותה או לפקח עליה, תני אימון וירווח לך ולכולם.

איני אומר שאת האחראית לכל הבעיות בנישואייך כי זו אינה אמת. גם בעלך יכול, צריך וחייב להשתפר בהרבה תחומים, כפי שציינו בעבר. אולם-

על כך אין לך שליטה וכמובן אין זה תפקידך, את יכולה רק להשתנות בעצמך. במקום לבזבז כוחות ואנרגיות סרק מה בעלי צריך לשפר, שמרי את הכוחות לשיפור אושרך. ויתור על שליטה מסייע להסתכל פנימה ולא החוצה, כי שם מונחים האושר והשלוה, בהצלחה.

פינת שלום בית!!

כותב הרמב"ם בהלכות אישות פרק טו-

"ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת".

"וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה [כל שכן בחוץ], ולא תתבע בפיה וכ'ו, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה ותהיה נשמעת לו בכל עת, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, וכן שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו ויהי בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא, וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן", עד כאן לשונו הזהב.

מעשה-

והעברתי סדנה לנשים בנושא של סמכות מול שליטה ושאלה אחת הנשים במקרה והבעל הוא לא מספיק סמכותי ואחראי ואי אפשר לסמוך עליו וכן רכרוכי מדי, האם אפשר לקחת את סמכות הבית, ומה עם חינוך הילדים כשרואים זאת? עניתי-

תפסיקי להיות גבר ותעבירי סמכות מתוך אהבה, רצון, עידוד ושמחה, ובעיקר כשהוא נכשל או לא תיפקד לפי שביעות רצונך, תמשיכי לעודד ולתת בו אימון. כי זה מה שיכול להחזיר לו את הבטחון העצמי, ואת גבריותו, ויחייב אותו לעשות הכל כדי להוכיח לך את סמכותו, לשמח ולרצות אותך מעל הכל, וזה מבחינת- "חכמת נשים וכ'ו".

ובענין חינוך הילדים וודאי זה אסון גדול ופעמים זה מביא לנזק בלתי הפיך. כי יש לזכור שהילדים הם החיקוי ופרי חינוכנו וכך הם מנתבים ובונים את חייהם והשקפתם ע"פ החינוך והדוגמא האישית שקיבלו מההורים.

ועוד-

במקרים רבים כששאלתי זוגות שסובלים, מדוע אינכם מתגרשים? תשובתן בגלל הילדים. עניתי, אם דאגתכם האמיתית היא בעבור הילדים, בדוגמא השלילית שהינכם מציגים להם, אזי לטובתם כדאי ועדיף להתגרש, לא עושה הכללה כמובן. לכן גם בעניין חינוך הילדים האשה אמורה להעביר סמכות לבעלה, ואם דבר מה אינו מוצא חן בעיניה, יש לשוחח עימו לבד ולא בנכוחות הילדים. כי הדוגמא האישית כלפי הילדים שאמא ואבא הם אחד, זה חשוב מעל הכל, ואפילו אם הבעל שגג או טעה בחינוכם. ואת המתנה היקרה הזו, רק האשה יכולה להעניק לבעל ליד הילדים בפרט.

בדרך כלל נשים שתלטניות קשה להן להודות בעובדה זו, ואחת הסיבות- בגלל שאינן מודעות לכך. והן מתרצות את התנהגותן, שהבעל לא מספיק סמכותי ואחראי וכ'ו, או שטוענות- אנו סך הכל מיעצות, עוזרות ומיעלות וכ'ו!!

אולם כבר בתחילת לימוד תוכנית הכניעה, הן מתעוררות ומבינות את הטעויות שעשו בעבר, ומתמלאות בבושה ובחרטה על הנזקים, ההרס והחורבן שגרמו, וללא מודעות על היותן נשים שתלטניות.

כמו כן-

מתברר להן שבטעות זו הפסידו את השקט, השלוה, האושר, ואת הזוגיות והשפע הרוחני והגשמי שיכלו לקבל מבעליהן, כתוצאה מהרדיפה וההתעסקות התמידית לשלוט במצב, בחברה, במשפחה, בילדים ובפרט בבעלים, וללא מודעות כאמור.

להלן מספר סימנים שמעידים על נשים שתלטניות:

א. מתנשא מעל כולם ומרגישה מעליהם ובעיקר מעל בעלה.

ב. מנדנדת,[חופרת] ועומדת על מבוקשה באופן מידי, ופעמים תחת איומים שונים, כגון:בא נתגרש וכ'ו.

ג. מתלוננת באוזני נשים אחרות על בעלה.

ד. עונה, משפילה ופוגעת בו בעיקר ליד הילדים, משפחה ואנשים זרים.

ה. אינה מקבלת מרות, ובכל ענין יש לה תירוץ ותשובתה בצידה.

ו. שומעת את עצמה חוזרת על המשפטים הבאים:

"אמרתי לבעלי"!

"אני כזו"!

"אין מה לעשות"!

"תשלים עם המצב"!

"טפל בעצמך"!

"הילדים שלי"!

"הדלת פתוחה"!

"אני המפרנסת"!

"סגור את המזגן"!

"תעשה לך אוכל"!

"תדאג לעצמך וכ'ו"!

"לא להיכנס למטבח"!

וחסר לו אם יפתח את סיר האוכל לפני הארוחה וכ'ו.

ז. משתמשת באיומים כגון

"מחר ברבנות"!

"אתקשר למשטרה"!

כמו כן- מתלוננת, מעירה ומעבירה ביקורת שלילית תמידית.

ח. הכל מובן מאליו, ומגיע לה הכל!

ט. חושבת שאם בעלה ישמע לה, אזי כל הבעיות יסתדרו על הצד הטוב ביותר!

י. לא סומכת ולא נותנת אימון ואפילו בדברים קטנים ופשוטים!

יא. מאזינה בסתר לשיחותיו, ובודקת מדי פעם את יומן השיחות שלו ללא ידיעתו, ומחטטת לו בבגדים ובכיסי המכנסים מדי פעם!

יב. מרגישה האדם הבוגר והמבין היחיד במשפחה!

יג. מודאגת, עצבנית, מתוחה וכורעת תחת נטל הבית והחינוך!

יד. ממורמרת ולעולם אינה שמחה, אינה מרוצה ואינה מסופקת!

טו. עושה על דעת עצמה, את העניינים והסידורים שהוא מסוגל לעשות בכוחות עצמו, למרות שלא ביקש זאת!

כמו-לסדר לו את ארון הבגדים, הנעליים עד הפרטים הקטנים לפי דעתה, בלי שיבקש זאת כאמור, כמו- לקנות לו תחתונים והלבשה, נעליים וכ'ו!

טז. סובלת מפחדים, מחרדות ודיכאונות, ללא סיבה מוצדקת, סוג של רדיפה עצמית!

יז. מרגישה עיפה, מותשת, וחושבת תמיד שאינה מספיקה לעמוד בנטל ובאחריות ואינה מסופקת גם בעניינים של בינו ובינה!

יח. משתמשת במצווה היקרה ביותר-"פרו ורבו", ככלי הענשה, או כמתנת פרס על התנהגות נאותה של כל החודש, ומתרצת שאין לה כח או עיפה או אינה מסוגלת!

יט. אינה זמינה לו ובעיקר ביחסי אישות, וכמו כן- אינה נהנית ומסופקת מהיחסי אישות עצמן!

כ. אין משיכה מינית לשני הכיוונים. ובדרך כלל כשהיא היוזמת, היא עושה זאת כדי לרצותו ולא עבורה[כי היא אינה נהנית מכך כאמור]. וכשהוא היוזם, היא דוחה אותו על הסף, עוד נכתוב בס"ד בנקודה חשובה ועמוקה זו.

כא. כועסת עליו ומקנא בו ובעיקר בהצלחותיו!

כב. עורכת השוואות במעמדו ומשכורתו, בינו לבינה וכן בינו לשאר אנשים!

כג. דוחה את מתנותיו או מותחת עליהן ביקורת בבוז ע"י השוואות!

כד. חושבת באופן תמידי על גירושין, ומדמיינת על גבר מתאים, מתחשב, מבין ומוצלח יותר!

כה. חושבת שעדיף לחיות לבד ולגדל את הילדים ללא צורך בעזרה משום אדם, ובעיקר לא מהבעל!

כו. מתעלמת מהיתרונות שבעיתם בחרה בו כבעל, ורואה בו רק חסרון ושלילי!

כז. מתנהגת עמו בשתיקה רועמת, בפרצופים ובתנועות גוף של בוז וזלזול וממרידה את בני המשפחה והילדים נגדו!

כח. מרגישה חסרת אונים שצרכיה אינם מסופקים ע"י בעלה!

כט. רוגנת, מתלוננת, חסרת הערכה ולעולם אינה מרוצה.

ל. חייה ברגשת פספוס והחמצה תמידית!

מובן שאין צורך בכל הסימנים שציינו, ודי בחלק מהם!!

אזהרה חשובה!!

כתבנו את הנקודות הנ"ל באופן כללי, אולם תמיד יש יוצא מן הכלל, וישנם עוד סיבות נוספות שבגינם כך האשה מתנהגת, ולאו דוקא בגלל מידת השליטה. לפיכך-

אין לעשות הלכה ולמעשה ללא יעוץ מקצועי בענין חשוב זה, ובוודאי שלא ניתן לפטור בעיות קשות מסוג אלו, ע"י לימוד מתוך ספרים, עלונים או מאמרים שונים. מכיון-

שכל נושא נדון לגופו ועל פי הנפשות הפועלות ועצה שמתאימה לזוג מסויים, עלולה להיות להרס וחורבן לזוג אחר, למרות שהבעיות זהות. לפיכך אין לדמות ולהקיש מאדם למשנהו. אזהרה זו בעיקר לכל הקרובים, בני משפחה הורים ויועצים למינהן!!

הלכות עשרת ימי תשובה

א. בעשרת ימי תשובה, בחתימת הברכה צריך לומר- במקום-"האל הקדוש", "המלך הקדוש",וכן במקום-"מלך אוהב צדקה ומשפט","המלך המשפט",ואם טעה ולא תיקן מיד, חוזר לראש.

ב. והוא הדין אם נסתפק אם אמר נכון או לא, חוזר לראש.

ג. שליח צבור שטעה בחזרת התפילה וחתם "האל הקדוש",במקום "המלך הקדוש",ולא תיקן מיד, חוזר לברכת "אתה קדוש",ולא לתחילת התפילה.

ד. תקנו הגאונים לומר בעשרת ימי התשובה- "זכרנו לחיים","מי כמוך","וכתוב לחיים","ובספר חיים וכ'ו",ואם לא נזכר רק לאחר חתימת הברכה, ימשיך ויזכיר בשומע תפילה, ואם גם שם לא נזכר, יזכיר בסיום"אלוקי נצור".

ה. המנהג לומר "אבינו מלכנו",גם בשבת תשובה.

ו. בעשרת ימי תשובה יש לפשפש במעשים יותר מכל יום בשנה, כי בימים אלו מאזני משפט ביד ה',ובימים אלו יפה התשובה ומתקבלת יותר מכל יום בשנה התשובה, מיד כידוע.

ז, כשם שצריך לעשות תשובה בעניינים של-חילול שבת, גזל, עריות ועוד, צריך לבדוק גם בדעות רעות, כגון-כעס, איבה, תחרות. קנאה, רדיפת הממון, הכבוד, המאכלות, המותרות וכ'ו.

ח. אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, אלא אהוב, נחמד וכאלו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא שכרו לאין קץ ולאין ערוך, ובמקום שעומדים בעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כלומר מעלת בעלי התשובה יותר מצדיקים שלא חטאו, מפני שכובשים את יצרם תדיר יותר מהם.

ט. שבעת ימים שבין ר"ה ליום כיפור, הם נגד שבעת ימי השבוע של כל השנה, ובכל יום יעשה תשובה כפי כוחו ויכון לכפר מה שחטא באותה שנה כנגד אותו יום, למשל -ביום ראשון בשבת יכון לתקן כל מה שחטא בימי ראשון בשבת שבמשך כל אותה שנה, וכן על דרך זו בכל ימי השבוע, עד יום כיפור כאמור.