שלום בית פנימי
דחפים כפייתיים — שלום בית פנימי
דחפים כפייתיים — מהם, מהיכן הם נובעים, ומי אשם. עיון בשלום בית פנימי.
הגדרה
מבחינה מקצועית, דחפים כפייתיים (מעשים מסוימים שנכפו על האדם בעל כורחו) מוגדרים כנובעים מהפרעה כפייתית אך ורק כאשר יש ברקע חרדות שאותן מנסים להרגיע באמצעות מעשים כפייתיים.
למעשה, כל הדחפים שתיארנו בעלונים קודמים ויותר מזה ייתכנו גם מפאת הרגלים שונים ומשונים שקשה לשלוט ולפרוש מהם, וייתכנו בהחלט גם בלי רקע חרדתי. מבחינה מקצועית הם אינם עומדים בהגדרה של הפרעה כפייתית אובססיבית — אמנם בלי ספק הם מטרידים ובלתי נשלטים, לכן הטיפול בהם שווה להפרעה כפייתית, למרות שהטיפול בהם קל יותר.
דוגמאות שכיחות
- אדם שרוצה לקחת חפץ מסוים, ניגש ונוגע בחפץ ומשום מה נרתע לאחור ומנסה שוב. כך הוא נשאר תקוע עשרות פעמים, עד שמצליח סוף סוף לקחת את החפץ. לטענתו הוא לא נרתע משום פחד או חשש כלשהו, אך גם אינו מצליח לאתר הרגשה כלשהי שעומדת מאחורי מעשיו. התנהגות דומה עשויה להתרחש גם בדיבור.
- ישנם המתחילים לספר סיפור מסוים, ותוך כדי חוזרים על המילים "בקיצור", "תקשיב", "אתה שומע" — במידה מוגזמת ושלא לעניין, ולאו דווקא כמענה לחרדה פנימית, אולם בצורה שאינם יכולים להתגבר עליה.
- יש אנשים שקיים בהם דחף עז לעבור במחשבה על דברים לפי סדר מסוים, אף שזה לא נחוץ ואין בכך שום תועלת. למשל: תוך כדי שיחה הם מרגישים דחף עז ובלתי נשלט לשחזר את השיחה מתחילתה, בדיוק לפי הסדר, נושא אחר נושא — ולא לשם חידוד הזיכרון, אלא סתם כך בלי שום הסבר הגיוני. אינם מסוגלים להתאפק מלעשות זאת, ולא יכולים להמשיך את השיחה עד שלא יסיימו לשחזר את מהלכה בשלמות.
- כפייתיות מסוג זה עשויה להתבטא גם בדחף עז לשחזר את מה שעשו מהבוקר ועד לשעה זו, או את כל האנשים שהשתתפו באירוע מסוים ומה בדיוק עשה שם כל אחד מהם.
- יש שהדחף אצלם הוא לחשוב על ייחוסם המשפחתי של אנשים — מי הוא האב, הסב, הדודים של זה שעומד מולם או שעבר לידם — ובטרם יסיימו את כל החישובים לא יתפנו להמשיך במעשיהם.
אין הסבר הגיוני לדחפים הללו, אולם הם קיימים, בלתי נשלטים, ומפריעים לסובל לתפקד כראוי. גם אם המעשים אינם מוגדרים ככפייתיות מבחינה מקצועית, הטיפול בהם שווה לכל טיפול בכפייתיות.
מהיכן נובעת הכפייתיות?
האם היא תכונה מולדת שלא ניתן למנוע, או שמא היא מתפרצת כתוצאה מאירוע או תהליך מסוים שעבר על הסובל?
ישנם כאלה שמוצפים ברגשי אשם ומאשימים את עצמם על עצם העובדה שהבעיה התפתחה אצלם לממדים הללו. היו בהם גם הורים שהאשימו את עצמם, שמא הם אשמים במצב ילדיהם הסובלים, מאחר שהיו נוקשים בחינוכם. ישנם כאלה שמאשימים אחרים — המלמדים או המחנך שהלחיצו או עשו להם עוול.
האמת צריכה להיאמר: איש אינו אשם בהתפתחות הבעיה, אף שבהחלט אפשר להשפיע ולהחריפה באמצעות תגובות לא הולמות.
איש בעולם אינו יודע בבירור מדוע ואיך זה קורה — מדוע האחד רגוע ושליו ואינו מוצף בחרדות, ואילו האחר מגזים בחשיבה מעוותת ומוציא כל דבר מפרופורציה, עד שהוא מוצף בחרדה ורגשי אשם. סביר להניח שמי שאצלו התפרצה הכפייתיות סבל קודם לכן מחולשה מולדת, והמנגנון הפנימי שלו מלכתחילה לא היה תקין, ובמהלך הזמן הלך והשתבש.
שתי עובדות מן הניסיון
- יש מקרים שבהם רואים סימנים לבעיה כבר בגיל הילדות.
- הבעיה שכיחה יותר אצל ילדים להורים שגם הם, או אחד מהם, סובלים מהבעיה — עובדה זו מעידה שההפרעה עשויה לעבור בתורשה.
משמע שלא הגישה החינוכית של ההורים או של המלמדים, וודאי לא של הילדים, אשמים בבעיה.
יתרה מכך — ממעקב אחרי אנשים הסובלים מכפייתיות ניתן להגיע למסקנה שמי שנולד בריא ואיתן מבחינה נפשית, גם אם הוריו או מוריו מלאי חרדות וביקורתיים מאוד ומעירים לו על כל טעות קטנה — הוא אינו נבהל ואינו ניזוק, וגם כאשר מתבגר יודע לסלוח לעצמו, למחנכיו ולהוריו, ולא לוקח זאת בפן האישי.
לעומת זאת, מי שיש בו נטייה כפייתית מולדת ומידה קיצונית של קפדנות, גם אם מוריו והוריו אנשים נוחים וגישתם סבלנית וסלחנית — אין בכך כדי למנוע את התפתחות הכפייתיות.
אולם ברור: כשיש לילד נטייה מולדת לכפייתיות, אם ההורים מגזימים ומקפידים על דברים של מה בכך ובעלי אופי ביקורתי קיצוני — וודאי שמעשיהם יגרמו לו לפתח את הבעיה במהירות ובעוצמה רבה יותר.
כשהילד "צדיק"
לא פעם אנו פוגשים הורים שרק לאחר שהבעיה התפרצה בשיאה אצל ילדם, קלטו שהם דחקו בו ללא הרף להיות מושלם יותר, ושמחו כאשר לא הסתפק בהצלחותיו. בזמנו לא הבינו שהם בעצם דחקו את הילד לעלות על עץ גבוה, ולא קלטו שזה מרשם בדוק להחרפת בעיית הכפייתיות.
על פי זה יובן מדוע כאשר מבחינים במשפחה שאחד הילדים מקפיד בקיצוניות על מצוות והלכות — נהפך לילד כפייתי. לכן מוטב שלא ישמחו בכך שהוא "צדיק", אלא ייתנו את דעתם למה שדוחף אותו לכך, ויהיו זהירים שלא לעודד את החומרות והקיצוניות שלו.
אלא אדרבה — בכל הזדמנות ילמדוהו לחיות בשלווה ובשלום עם עצמו. וגם אם יש לו ספקות וחוסר הצלחה, ישדרו לו שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת, ושאין צורך להצליח בכל מצב, ואין שום תועלת ולא חובה לסחוט את עצמו יותר מכפי יכולתו — מתוך פחד וחרדה שלא יצא ידי חובה או שהוא לא ירא שמיים מספיק. (ובעיקר נאמר להורים פרפקציוניסטיים.)
תפקידם של ההורים ללמד את הילד לקבל ולשמוח במה שהוא, ולהרגיש טוב עם עצמו — ובפרט כאשר הוא מרגיש שהוא לא מושלם מספיק. גם אם אין בכך ערובה שלא יפתח את הכפייתיות, לפחות ההורים לא יטפחו לו זאת בשתי ידיים.
היבט נוסף — שפע ומתח
לדעת רבים העוסקים בתחום, בתקופתנו הולכים ומתרבים אנשים שסובלים מלחצים, מתחים, פחדים וחרדות — אף שאנו חיים בתקופה של שפע ומותרות. אולם זה קשור זה בזה: מאחר שקשה לנו לחיות בהסתפקות ובמה שהשם יתברך נותן לנו מבחינה גשמית, אנו נמצאים במתח תמידי להשיג עוד ועוד, וזהו למעשה מקור של רוב הפחדים והחרדות.
כיהודים מאמינים בני מאמינים, אנו יודעים שיש יד מכוונת והכול בהשגחה פרטית. עלינו להאמין באמונה שלמה שגם סביבה בעייתית או מצב קשה שאדם נקלע אליו אינם במקרה חלילה, אלא הכול מכוון ונעשה ברצון השם יתברך.
לכן אף מי שלא זכה להיוולד בתקופה נוחה ושקטה, למשפחה מכובדת ולהורים בריאים בגופם ובנפשם, או שהוא עצמו לא נולד בריא ושלם וסובל רבות מתחלואי הנפש והגוף — עליו לאזור כוח ולהתמודד במה שהוא יכול ולקבל הכול באהבה. ולגבי תחומים שאינו מצליח, עליו להתחזק באמונה שיש חשבונות שמיים, ושכך נגזר עליו לטובתו התכליתית, וידע ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד".
לסיכום
- כמעט בכל דבר שאנו מעוניינים לעשות, עלינו להכריע בין שני צדדים — בין יצר הטוב ליצר הרע, או בין שתי החלטות שהן ניגוד אינטרסים. כבני אנוש, אין מציאות שנדע תמיד את ההחלטה הנכונה ושלא נטעה.
- לעולם לא נוכל להיות בטוחים במה שעתיד להיות או במה שקורה בכל רגע נתון בכל מקום — הן במה שנוגע אלינו והן במה שנוגע לאחרים, לרגשותיהם, כוונותיהם ומחשבותיהם.
- כאשר המצפון — המנגנון הפנימי שאמור לעזור לנו לשמור על עצמנו — איבד את חוש הרגש ויצא מכלל שליטה, ומציף אותנו ברגשות חרדה מפני כל סכנה או בייסורי מצפון על שלא נהגנו כהוגן אפילו בדברים של מה בכך, וכתוצאה מזה רמת החרדה עולה לרמה בלתי נסבלת, וכדי להירגע נדחף האדם לעשיית מעשים כפייתיים שוב ושוב — זו ראיה ברורה שהמנגנון הפנימי השתבש ואיבד כיוון, ועלינו לטפל בעניין באופן מיידי.
- הדרך היחידה לחיות עם עצמנו בשלום ובשלווה היא ללמוד לחיות עם הספק, ולא להיות מוטרדים בכל עת שמא דבר מה רע קרה או יקרה בסיבתנו. עלינו ללמוד לגלות הבנה וסובלנות למורכבות נפשנו, ולהשלים עם העובדה שאנו בני אנוש — אנו שוגים, זה לא נורא, וזה בסדר לטעות.
אמנם עלינו לעשות חשבון נפש עם תשובה אמיתית ולא לחזור על אותן טעויות. אולם יש להסתכל קדימה על החיים בחיוב ולא להתעסק בעבר השחור, ומכאן ולהבא להתייעץ בכל עניין מבחינת "עשה לך רב והסתלק מן הספק". אבל אסור לנו לשקוע ברגשי אשם ולערער את החוסן הנפשי שלנו, כי זו עצת היצר — אלא להאמין שמה שהיה הוא מכוח ההשגחה, ומהיום והלאה לקחת אחריות על האושר שלנו ולא להשליכו על אחרים.
בהמשך בס"ד נשוב ונפגוש את הטיפול ההתנהגותי, שבכוחו לעזור להתגבר על פחדים וחרדות, וכיצד הוא עשוי להיות יעיל ושימושי אף בבואנו להתגבר על דחפים כפייתיים.