שלום בית פנימי

סמכות, נתינה וגבולות הבית

גבול הנתינה לבית, חסד שבא על חשבון הבית, וההבדל בין סמכות לשליטה.

"לאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו"

"לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו, ילבש במה שיש לו, ואולם לאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו — מאחר שהם תלויים בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם." גמרא חולין פ"ד

יוצא שפרנסתו קצובה על פי נתינתו: באותו שיעור ומידה שמשפיע על אשתו ובני ביתו — כך פרנסתו מתרבה או מצטמצמת.

מכאן: לאשתו ולבני ביתו יותר ממה שיש לו. אם כן, היכן הגבול? האם לקחת גמ"חים ולהיכנס לחובות בלי סוף?

התשובה: מי שיש לו רצון פנימי ואמיתי לתת — מסייעים לו משמיים להשפיע ולתת בקלות, ללא גמ"חים וחובות. הראיה מאברכי הכולל, שחיים בדוחק עצום ומצליחים להשפיע ולספק לנשיהם ולבני ביתם את כל מחסורם ובלי חובות.

מובן שהאישה אמורה להסתפק במועט ולא לדחוק את הבעל כדי לספק לה את כל צרכיה על חשבון לימוד התורה, או לעבוד עד שעות מאוחרות ולבטלו מתפילה ומקביעת עיתים לתורה. כל עניין נידון לגופו ועל פי דעת תורה שמכירה את הנפשות הפועלות.

אולם — כל נתינה גשמית שאינה מלווה בהערכה ובתשומת לב טובה גוררת עימה מרמורים ומשקעים קשים, ומתפרשת לאישה כניצול: כדי להיפטר ממנה ולצאת ידי חובה, על מנת לקנות מעט שקט ואנוכיות.

בעלי חסד שמחוץ לבית

יש בעלי חסד מחוץ לבית, ואת עיקר חיובם לבת זוגם ולילדיהם מזניחים ואינם מקיימים. מאמינים שבזכותם העולם קיים — רק חבל שעדיין לא גילו אותם.

מטבע הדברים מצפים לכבוד גדול כשמגיעים לביתם, כפי שהורגלו בחוץ. וגם לא יזיק שיפרסו להם שטיח אדום ויעניקו להם את הכבוד הראוי ויכריזו עליהם בחוצות העיר. על פי השקפתם, בת זוגם חייבת להעריך ולהודות להם על הזכות הנפלאה שזכתה לצדיק קדוש. אחרת — פוגעים, משפילים ומצהירים כלפיה: "כפוית טובה".

מובן שלזכות את הרבים זו מעלה וזכות גדולה ושכרם לאין קץ, וזה מחייב כמובן מסירות נפש והקרבה גדולה מצד בת הזוג, בעיקר כשיש היעדרות ארוכה וחוסר עזרה ותמיכה בבית.

אולם יש לזכור: כל מצווה, חסד ונתינה שמשפיעים בחוץ על חשבון הבית — אלו עבירות ולא זכויות. כי המחויבות לבית קודמת לנתינה בחוץ, וכשיש שלום בית יש סייעתא דשמיא בהשפעה בחוץ.

יתרונות וחסרונות

אישה דעתה קלה — יש לזה יתרונות וחסרונות.

היתרונות: רוחנית יותר מהאיש, רגשית יותר, יודעת להבחין דבר מתוך דבר, מקבלת פיוס.

החסרונות: קשה לה להודות, קשה לה לפרגן, מרחמת או מתאכזרת ללא גבולות, חסר לה שיקול הדעת (קו האמצע), כל דבר מקצינה — אם לחיובי או לשלילי. ואת האיזון הזה חייבת לקבל מהבעל.

מחמת העדר שיקול הדעת, היא חייבת בעל חזק וסמכותי, כדי שינתב ויאיר לה את הדרך.

העברת סמכות — ומה שאינה

ישנו הבדל משמעותי בין העברת סמכות לבין הערות.

העברת סמכות אמורה ללמד קו ישר וברור שזה לטובת שנינו, וזה ניתן לשינוי בהסכמת הזוג במקרים מסוימים — כגון סוג ההשקפה, סוג ההנהגה וכו'. למשל, אם קבענו שלא מכניסים לבית את הטינופת שיש בחוץ, חייבים לעמוד על המשמר. או אם החלטנו שלא הולכים למקום מסוים או להשתתף באירוע מסיבת הפריצות — חייבים לעמוד על המשמר.

הכלל הוא: אם קבענו נורמה מסוימת, יש לשמור עליה ללא פשרות.

בעניין הנהגת הבית אמור הבעל להיות מנהיג סמכותי ולשמש דוגמה אישית טובה. כי ברגע שנפרץ אצלו ואפילו כחוט השערה, מתפרש לה כחולשה — ואצלה זה נפרץ בגדול.

האישה צריכה וזקוקה לבעל סמכותי שינהיג את הבית. אולם החוכמה היא לדעת להעביר סמכות נכונה: העברת סמכות חייבת לבוא ממקום טוב של דאגה לאישה, ולא מתוך כוונה להתנשא ולשלוט עליה.

אם הצלחנו להעביר סמכות מתוך לב נקי ואוהב, ושזה לטובת הזוגיות — אזי מותר פעמים גם לדפוק על השולחן ולומר "כך יהיה!". אולם בתנאי שלא יתפרש לה כפגיעה במטרה לשלוט בה ולהשפילה חלילה.

המודד בין העברת סמכות לשליטה? סמכות מתקבלת, שליטה נדחית.

סמכות חיובית — האישה שמחה ונהנית לקבל, כי כך היא בנויה (חוץ מיוצאי דופן).

יש לציין שאין יותר מסכנה ואומללה מאישה שחיה ללא סמכות וגבולות ועושה כל העולה על רוחה — מאחר שזה נובע לה מהוצאת תסכולים, ולא שהיא נהנית מכך. כי על ידי בעל סמכותי היא חשה רגועה ובטוחה, מפני שיש לה גב חזק ומשענת להישען עליו, וזה ביטחונה ואושרה.